[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיה שטיינברג
/
כאב זה דבר יחסי

תמיד אני אומרת שכאב זה דבר יחסי, הבדיחות על המשפט הזה הן
באמת אינסופיות, יש כאלה שיקראו לי סאדו מאזוכיסטית ויש כאלה
שיגידו שאני אוהבת שמתעללים בי. בסה"כ אני לא אוהבת כאב. מי
כן? אבל למדתי לשלוט בכאב, לנתב אותו ולהפוך אותו למשהו בלתי
מורגש מבחינה פיזית. מה שלפי דעתי משפיע במידה ממש גדולה על
הסף הנפשי, ככל שהגוף כואב פחות הנפש מתחזקת, כואבת פחות,
הייתי מעדיפה כאב פיזי מכאב נפשי ולכן אני מרגישה צורך לכאוב
מבפנים כמה שפחות. אולי יש קשר, אם כואב פחות בחוץ כואב פחות
בפנים, לא יודעת.
כל מה שאני רוצה זה לא להכאיב לעצמי, אני לא מכאיבה לעצמי
בכוונה. אני רק רוצה פחות לכאוב, גם מבפנים.
ואני יודעת שיש אנשים שמתעללים בעצמם, אני לא מסוגלת לעשות
כאלה דברים, יש אנשים שבלי לשים לב כל הזמן מכאיבים לעצמם
בכוונה, בעיה פסיכולוגית שאני ממש לא רוצה לגלות שיש לי. למרות
שיש לי נטיה מוזרה לחטוף מכות מכל מיני דברים בלי לשים לב, אני
נשרפת, נחתכת נחבלת ולא יודעת ממה, פשוט בלי לשים לב לזה.
אומרים שמה שלא הורג מחשל, זה נכון, זה כ"כ נכון לגבי, אני כל
הזמן עסוקה בבחינת הגבול, לבדוק מה הסף כאב שלי, אני לא חותכת
את עצמי או מכאיבה לעצמי בכוונה אבל אני אשף ההתעללות הנפשית
העצמית, הנפש האומללה שלי יודעת כ"כ הרבה השפלה וכאב שאני בספק
כמה נשאר לי לכאוב. ובסופו של דבר הפכתי גוש אבן חסר רחמים
כלפי עצמי, אני משתדלת לכאוב את ההשפלות, המילים הכואבות
שנאמרות עלי או לי ואני באמת לא יודעת אם משהו מזה פוגע בי.
הייתי פעם רגישה, כזאת שכל דבר היה מעליב אותי עד דמעות, הייתי
בוכה בשביל אנשים אחרים, גם אם הם לא היו נעלבים בכלל, לא
הייתי מסוגלת לפגוע בזבוב. הפכתי רעה, אין לי גבולות, אם
יכאיבו לי אני יכולה להכאיב בלי להסס יותר מדי, למדתי לענות
חזרה לכל מה שכל מי שרע לו מוציא עלי, למדתי לא לקחת ללב את
העבודה שלי בצבא, למדתי ולמדתי ואני כבר לא יודעת כלום, אני לא
יודעת מה אני רוצה או איך אני משיגה את זה והכי כואב, הכי נורא
והכי קשה, אני לא יודעת לחיות עם אהבה או חיבה שמישהו מגלה
כלפי, אני מרגישה חנוקה ושעודף תשומת לב מופנת לכיוון שלי, אני
לא יודעת לחיות.
אני יודעת רק שיש משחק, כאב. וכאב, כאב זה דבר יחסי, אתה בוחר
להרגיש או לא להרגיש, לעשות מהכאב משהו מועיל או פשוט להתעלם.
ואי אפשר לשבור את המעגל. ואני לא ממורמרת, אני לא מרגישה
שינאה בכלל וקנאה זה משהו חדש לי, בסה"כ רציתי להפסיק לכאוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה, אתם לא
אוהבים לנסוע
ברכבת?



אדולף


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/01 20:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה שטיינברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה