לק., הג'ינג'ית של פלחוד.
מאגרי הפקפוק האדירים שלי נפרצו וזרם של אלפי סימני שאלה
מיליטנטים שעט דרך עיניי לעבר אותו דבר משמים.
שפשפתי את עיניי עד שהרגשתי את האודם מתפשט בהן לאיטו, וסבבתי
על צירי כמה וכמה פעמים כדי לוודא שפה זה לא פסגה במדבר שכוח
אל.
קשה לקרוא למשטח האספלט ההוא הר סיני, ועוד יותר קשה לתאר את
עצמי כברנש זקן עם 2 לוחות שיש ביד. ואם כך הדבר, מדוע חשתי על
בשרי את אותה תחושת התגלות, ששמורה רק לסרטים המגלומניים של
שנות ה-60?
ניסיתי למקד את מסיבת העיתונאים העצמית שלי לכדי שאלה אחת -
האם אני באמת רואה את זה?
האנשים מסביבי נראו רגועים, עייפים, מפוהקים משהו. ואני היחידה
עם יד על אזור הלב, מתחננת לקטטר.
היתכן? זאת באמת את, אלוהים?
שנים סברתי בבטחון שאין ישות-על ששומרת על האנושות הארורה
ממרום. ועד שכבר חשבתי שאני יודעת משהו, הוא התנפץ בחדווה
בפרצופי הנדהם.
עמדנו שם, העולם, ואף אחד לא שם לב למיתוסים הנשברים, לאמיתות
הנחשפות וללבבות שזורקים נשקיהם.
כפטריוטית, טענתי לא אחת בויכוחים על גבול ההומור שאם ישנו
אלוהים, היא חייבת להיות אישה, ועכשיו אני יודעת שהיא גם לא
חייבת להיות אלאניס או אנג'לינה.
עמדתי כמה מטרים מאלוהים.
זיהיתי אותה מיד - לא רק בגלל ההילה הזרחנית שסבבה אותה, לא רק
בגלל המבט הספק אדיש ספק סנובי שמראה בבירור שהיא יודעת משהו
שאנחנו לא, ולא רק בגלל היופי המרומז שלה, אלא בגלל השיער.
הבלונדיניות לא מצדיקות את התהילה, הברונטיות לעד יהיו מחוץ
לאור הזרקורים והשחרחורות מוצו. פנו מקום בתקיעות חצוצרה
לשליטות האמיתיות - כתומות השיער.
קשה למצוא את המילים שיתארו את תחושת הכתום הזורם במחשבתך,
בגופך...
והיא הייתה מעל כולן. בהקה באור יקרות ושטפה את כל כולי בהילה
האוראנז'ית שלה. כל השנים הללו של אכילת גזרים לא היו לשווא.
יכולתי לעמוד שם שעות, להתלהב שאני במעמד בט"ר זיקים, אבל כמו
כל דבר בעל נופך חיובי, זה נגמר.
ההתקהלות שלנו אולצה להתפזר ואני, נרגשת מהעובדה שעיניי לא
התכלו, הייתי אובדת עצות.
החלטתי שעדיף יהיה ללכת עם הזרם במצב זה ונתתי לשריריי התפוסים
לעשות בי כרצונם. סמכתי עליהם שיכניסו אותי למצב ללא מוצא.
וצדקתי.
רגליי החישו עצמן ועד מהרה מצאתי את עצמי בינות לגוש המתקדם,
נוהה אחר אלוהיי.
הרגשתי איך רשתיות עיניי הופכות לכתומות, איך פי נפתח בהשתאות
ותיכף תפרוץ הלשון שמעידה על התאווה למילוי רצונותיי, איך אני
משתעבדת לה לאט לאט.
אז זה מה שהדת עושה לאנשים.
הלכתי מאחוריה, משוכה בחוטים בלתי נראים של אמונה.
המחשבות התערבבו בראשי, רציתי לצעוק לעולם שזהו הדבר האמיתי,
אבל מפי הפעור יצאה רק שורה אחת, קטנה, שלי היא נשמעה כאילו
צרחתי אותה במלוא גרוני.
" או מיי גוד", היו דברי נערה מוכת הלם התאהבות.
כליל היופי ממולי עצר לפתע והסתובב אליי. חיוך ענק היה פרוש על
פניה זרועות נמשי האש.
יש אלוהים. |
