הכרנו בטיול של הצופים. בתחילת פסח.
זה היה טיול שלא יוצאים אליו אתה והגדוד שלך. יוצאים בזוגות
מהשבט ויוצרים קבוצות חדשות. והוא היה איתי באחווה. בהתחלה,
הוא היה נראה לי מהבנים האלה שמתים לתשומת לב, ולא אהבתי
כאלה.
באותה תקופה, כל-כך רציתי חבר. טוב, מי לא? אבל אני... אני
הייתי בטוחה שזה רק בגלל שאני לא נראית טוב. בעיקרון, יש לי
המון ביטחון עצמי. אני יכולה להנהיג קבוצות, אני יכולה לנאום
נאומים מול אלפי אנשים, לשחק בהצגות... אבל ברגע שזה מגיע
אליי, לגוף ולאופי שלי, זה סיפור אחר לגמרי. אני יחסית שטוחה,
בטן קצרה עם צמיגים, אין לי תחת בכלל, והרגליים שלי... אז כן
יופי, הן ארוכות ורזות אבל זה פשוט לא פורפורציונלי! אני שונאת
את הגוף שלי, ואני אף פעם לא ממש יודעת אם אני אוהבת את הבן
אדם שאני או לא.
אז הייתי בטוחה שלי אין חבר, כי... "למה שמישהו ירצה אותי?"
למרות שכבר התנשקתי... פעמיים! אבל שום דבר לא היה רציני...
ומשתי הפעמים יצאתי פגועה.
בכל מקרה, איכשהו יצא, שבלילה הראשון ישנתי לידו. אז התחלנו
לדבר. והבנתי שהוא לא כזה נורא כמו שחשבתי. והוא אפילו די
חמוד. והוא גם נראה די טוב (טוב, רק בגוף... לא להגזים!)
וככה עבר לו הטיול. ובסוף יצא שכל לילה ישנו אחד ליד השני.
והיינו כל הזמן ביחד.
נגמר הטיול, הגעתי הביתה, הלכתי לישון, קמתי. ו... טוב. אז
הכרתי מישהו ממש חמוד? יופי. בטח לא נשמור על קשר.
ופתאום - הודעה... ממנו!
"היי זה אני, אני מתגעגע..."
"כן אני יודעת, אני לא רגילה לא לראות אותך 24 שעות ביממה..."
"אז רוצה להיפגש?"
וככה נפגשנו פעם-פעמיים.
יצאנו לסרט-אימה. הוא פחד. החזקנו ידיים. אח"כ בית קפה. ואז
אליי. מושלם.
גיליתי שהוא אף פעם לא התנשק. חמוד.
עוד פעם נפגשים.
ושוב פעם.
וכל החופש עבר איתו. אבל לא קרה עוד כלום.
כל-כך הרבה שיחות, כל-כך הרבה פרטים. פשוט מדהים.
יומיים לפני סוף החופש. שיחה באיי סי קיו.
"את זוכרת שסיפרתי לך שחלמתי חלום. וגם את היית בו? ולא רציתי
לגלות לך על מה הוא?"
" כן. אולי תגלה כבר?"
"טוב. אבל תתכונני להרבה פרצופי מבוכה, משנינו... (פרצוף
מובך)"
"אז חלמתי שאנחנו אצלך בבית, מחובקים על המיטה. ומדי פעם אנחנו
מתנשקים. ואז אני נשאר לישון אצלך. ושאנחנו קמים בבוקר אז אמא
שלך באה ושואלת אותי: נו מה שלום החבר של הבת שלי? ובחלום...
היינו חברים... (המון פרצופים מובכים)"
"(פרצוף מובך) ו... היית רוצה שזה באמת יהיה ככה?"
"כן. את? (פרצוף מובך)"
"(פרצוף מובך) כן."
וככה, השיחה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.
יום למחרת, נפגשים.
אנחנו שוכבים על המיטה... מחובקים. עוד לא התנשקנו... מתי
כבר?
"אני יכול להגיד משהו? אבל בלי להביך אותך או משהו..."
"בטח."
"אני ממש רוצה לנשק אותך עכשיו."
"זה לא יביך אותי..."
מושלם. טוב, עד כמה שהנשיקה הראשונה של מישהו יכולה להיות...

יש לי חבר! יש לי. לי? יש לי חבר!
שבוע עובר מדהים. הוא נגע לי בבטן... אף אחד לא נוגע לי בבטן!
וזה אפילו היה נעים. לא התביישתי. הרגשתי פתאום בנוח עם הגוף
שלי. עוד שבוע. ועוד אחד.
ל"ג בעומר. הוא בא במיוחד בשבילי למדורה שלנו. אבל פתאום הוא
שונה. הוא מנסה לעשות רושם על מישהו? מה הקטע? למה הוא כזה
ייבשן?
טוב, אני אגיד לו כבר ביום אחר.
נפגשנו. דיברנו. הוא כבר מישהו אחר.
טוב, ננסה לפתור את זה.
עוד שיחה בטלפון. עוד אחת באיי סי קיו.
הוא לא בא למופע סיום שלי כי אני לא יכולה להגיע לשלו... מה
הקטע? לעשות דווקא?
הוא לא הכין לי כלום לחודש. למה השקעתי כל-כך להכין לו את
הדיסק המטומטם הזה?
הוא מעדיף להיפגש עם ידידה שלו... הוא אומר שזה בטעות ושהוא לא
הבין שאני בסוף כן יכולה להיפגש... ממש.
ושוב באיי סי קיו. אחרי שבוע של בכי. אחרי פגישה שאני בוכה
מולו, והוא בוכה מולי. הוא לא רוצה לפגוע בי... אני בטוחה שהוא
לא רוצה, אבל הוא לא מפסיק לעשות את זה.
"מה הקטע הזה? אתה מוזר. משחק איתי משחקים? אז די. או שתפסיק
עם המשחקים או שנפסיק בכלל."
"גם אני חושב שכדאי שנפסיק. אבל נישאר בקשר."
זהו נגמר. פעם ראשונה שמישהו באמת אהב אותי. אבל באמת אהב
אותי.
אהבתי אותו?

עבר הזמן. יש לי כבר מישהו חדש. עוד חבר. הקשר ניתק ממזמן.
המניאק הזה. כל-כך הרבה פעמים ניסיתי להיות נחמדה. להעלות
צחוקים מהטיול. וכל מה שהוא יכול להגיד זה: "כן... אה?" עם
פרצוף מייבש. שמעתי עליו כל-כך הרבה דברים. כל-כך הרבה בנות
שנפגעו ממנו.
אבל אני מתגעגעת אליו. כל-כך מתגעגעת. למה אני לא מצליחה לשנוא
אותו? למה החבר החדש לא משתווה אליו בכלל? אני כל-כך מבולבלת.
אני לא מסוגלת להיפרד מהזה החדש. לא מסוגלת להודות בזה.
להודות שאולי.
אולי באמת אהבתי.
אולי אני עדיין אוהבת.