כשאני הייתי בת ארבע ואחי הגדול בן שש וחצי, עזבנו את ביתנו
בראשון לציון לטובת בית גדול יותר בחולון, העיר הבינונית היפה
ביותר זה עשור שנים ויותר. עברנו לשכונה חדשה יחסית, קרית בן
גוריון, אשר יועדה להיות שכונה למשפחות מבוססות, בה רבו בתי
הקומות בני דירות של ארבע חדרים לפחות, בתי ספר יסודיים בכל
פינה, ומאוחר יותר גם צצו חטיבות וגימנסיות שש-שנתיות. אך
בזמנו, כשאני הייתי בת ארבע ואחי הגדול בן שש וחצי, הבית שאליו
תכננו לעבור ובו קנינו דירה חדשה בת ארבעה חדרים, טרם היה
בנוי, והיינו צריכים להמתין חצי שנה עד שנאכלס אותו. אז עברנו
ליפו, לדירה זמנית, לבית השמירה.

אמא ואבא תמיד השתעשעו מהכינוי שהענקנו לבית, אני ואחי הגדול.
רק כשהייתי בת עשרים הסברתי לאמא את פשר הכינוי התמוה, בית
השמירה. אבל מנקודת ראותם של שני ילדים בני ארבע ושש וחצי,
העניין היה פשוט למדי: לבית היו תריסים שתמיד היו מוגפים
למחצה, ויכולנו לראות תמיד את צבעם (אני זוכרת את הגוון עד
היום) בצדם העליון מעין בז' קרמי, בצדם התחתון ורוד-אפור
מלוכלך. כשאמרתי לאמא, בגיל עשרים, למה קראנו לו בית השמירה,
אמרתי שהתריסים הזכירו לנו סרטי בלשים, שבהם הבלש הגיבור מציץ
מחרכי התריסים אל הרחוב, עוקב אחר החשוד. הבתים האלה תמיד
נתפסו אצלנו כמשהו שומר, שכן איש חוק היה מאכלס אותם, ומשגיח
דרכם כנגד פורעי החוק, מהם צריך להישמר.

גם אני ואחי הגדול היינו בלשים, כשהיינו בני ארבע ושש וחצי.
היינו מעבירים שעות, מציצים החוצה מחרכי התריסים, ובולשים אל
הרחוב. ואכן היו דברים חשודים ברחוב, אך לאו דווקא כאלו שהילכו
על פני הלבנים שריצפו את המדרכות.

"הם חזרו", אמרתי לאחי הגדול, והוא היה רץ אל החלון בשעטה,
תופס חרך שלישי מעל החרך שלי, ומביט אל הרחוב. למול עינינו
ריצדו אורות צבעוניים עדינים, בעוד הפיות הקטנות מרפרפות להן
באווירה המעושן של יפו הזקנה. הפיות היו עתיקות, אף יותר מיפו
העתיקה, כך הן אמרו לנו, אך עדיין נראו כילדים תמימים, נערות
שובבות ועלמים פזיזים. הם היו מרקדים באוויר, והם היו מדברים
איתנו.
"יש לנו יין", אמר אחד העלמים,
"וריקודים", אמרה פיה-נערה,
"ומשחקים עד אין סוף", אמר פיון דמוי ילד,
ולמרות שהיו דברים שהם הציעו שנראו קוסמים ומופלאים בעיניי,
כאשר הייתי מביטה בערגה לעבר אחי הגדול הוא היה מביט בי
בעיניים חכמות ומניד בראשו. לא. זה לא יהיה חכם ללכת איתם.
והוא היה מספר לי את האגדה שאמא סיפרה כשהיינו קטנים (או ליתר
דיוק באותם הימים כי אז היינו קטנים) על העלם הצעיר שהלך עם
הפיות וגר איתן שבע שנים, וכשחזר מצא כי כל משפחתו ומכריו,
ובניהם ובני בניהם נפטרו מחובות העולם הזה, כי בזמננו שלנו
עברו שבע-מאות שנים. ואם אלך אני עם הפיות לשתות, ולרקוד,
ולשחק, גם אני אשוב הנה ואגלה כי אמא ואבא ואחי הגדול אינם,
ובכך לא רציתי, ונשארתי.

הם היו מקסימים. אין אלו אותם יצורים שאתם חושבים לפיות. אלו
אינן ילדות אנורקסיות עם כנפי פרפר, הפיות שהיו אז ביפו, הפיות
של בית השמירה. הם היו יצורים במלוא מובן המילה, לא אנושיים
בחלקם, וחלק מהם לא אנושיים בכלל. היו להם זנבות לתמרון
בתעופה, אם היה להם שיער הוא נאסף בקודקוד ראשם, לחיתוך האוויר
כסנפיר-גב. גפיהם ארוכים, נמתחים הרבה מעבר לפרופורציה אנושית.
עיניהם גדולות, ופניהם שטוחי-אף, שפתיהם דקיקות אך בורקות
בצבעים חיים אל מול עור גופם החיוור. אך אל תשגו במחשבה כי
לבנים היו; שכן, כמו שהאדם נצבע בשלל צבעי הקשת, כך גם הפיות:
סגולות וורודות, ירוקות וכחולות, צהובות, לבנות, שחורות
וחומות. לעיתים גפיהם דמו לגפי חרקים; לעיתים לחתול; מדי פעם
גם לגפי אדם, אך זאת לעיתים נדירות. עיניהם הגדולות היו בגוון
שונה בתכלית מזה של עורם, לעיתים עם אישון, לעיתים בלי, לעיתים
עם שניים, נטולי עפעף, בעלי עפעף מאונך, מאוזן, אלכסוני.
ריסיהם ארוכים, ואוזניהם קצרות, או ארוכות מאוד, או סתם חורים
בלתי-מובחנים בצדי גלגלתם. וכנפיהם - גדולות ומתפרשות, אורכה
של כל כנף כגובהה של הפייה, והן שקופות-למחצה, מזוויות
מסויימיות כלל לא נראות והפיות נדמות כמרחפות באוויר, מזוויות
אחרות הן חושפות דוגמאות בשלל גוונים, ואני בטוחה שאם היו לי
עיני פייה ולא עיני אדם, אולי הייתי רואה אף יותר גוונים ממה
שנחשפתי אליו, בהיותי מקובעת לספקטרום הצבעים שרואה העין
האנושית.

"בואי איתנו", אמרה לי פייה קטנה צהבהבה. שיערה היה כחול
ומגולח למוהיקאן חד שדמה לסנפיר-גב של כריש, וכנפיה היו כעלים
יבשים מרפרפים סביב גבה ומציפים אותה מעלה. "אנחנו אוהבים
ילדים", המשיכה, "יש אצלנו כל כך מעט, נשמח לארח אותך", ואני
התפתיתי, אך זכרתי את סיפוריו של אחי הגדול ולא שעיתי לדבריה.
בתחילה היא רתחה מזעם. גובה הקטן והצהוב הפך כתום בוהק ואז
הלבין כשמש-צהריים לוהטת, והיא צווחה בקולה הגבוה, חלק מדבריה
כלל לא הייתי מסוגלת לשמוע, ואת ששמעתי לא הצלחתי להבין, שכן
היא דיברה בשפת-פיות עתיקה ומה לילדה בת ארבע להבין בשפות
עתיקות?
ואז היא נרגעה, עורה חזרה לגוון הרך שלו, והיא התיישבה על קצה
קצהו של אדן החלון, גבה אל התריסים המוגפים, פניה מוטות רק מעט
אליי. התכופפתי מעט והבטתי בתריס הנמוך אל הפייה הקטנה. היא
פשוט ישבה שם, ומעיניה הסגולות נטולות האישון זלגו דמעות.
"אסור לגרום לפייה לבכות. פיות אינן בוכות", אמרתי, "אתם תמיד
שמחים, ורוקדים, ומשחקים. כך אתם בעצמכם שרתם לי כל הימים
הארוכים האלה".
דמעה נוספת זלגה במורד לחייה של הפייה, לא יודעת את נפשה מרוב
בלבול מחוסר האף שבפנים הקטנות, והיא אמרה בקול פעמונים "הפיות
לא שמחות כמו שהן היו, חמוטל. הפיות הולכות ומתמעטות. הפיות
הולכות ומתות, ואנשים מפסיקים להאמין בנו, ואנו מפסיקים ללדת,
ואין מי שידמיין עוד פיות". והיא מספרת לי על מחוזותיהם
הרחוקים באירלנד, שנכבשו על ידי ילדות אנורקסיות עם כנפי פרפר,
והן כעורות וטיפשות, וכל שמעניין אותן הוא בגדים ואופרות סבון.
"אנחנו נדחקים החוצה. פעם התפרשנו על פני העולם, הקלטים
והנורדים הנודדים לקחו אותנו באמונתם לכל רחבי תבל והפיצו את
זרע דמיונינו לארבע רוחות השמיים. היום... אנשי העולם לא
מאמינים בפיות, האירים, בני עמנו המגודלים, מפחדים מכדי לרצות
להאמין בנו, ואנו כבולים לילדים זאטוטים שיפסיקו להאמין
בקיומנו כשייגדלו דיים על מנת להועיל לחגיגותינו ואמונתנו. ואם
הם כבר מאמינים, הם לא זוכרים אותנו, וחושבים אותנו לילדות
הכעורות האלו, ורק יוצרים עוד מהן..." והיא פורצת בבכי גדול
עכשיו, קול הפעמונים נשבר בבכייה המתוסכל. הושטתי אצבע מבעד
לתריס וליטפתי את שיער המוהיקאן הכחול. אבקה תכלכלה נותרה על
אצבעי הקטנה.
"אל תבכי", אמרתי. "אני לא אבוא איתך, פייה קטנה, כי אז אני לא
אראה עוד לעולם את אמא ואבא ואחי הגדול, אבל אני אזכור אותך.
באמת. וכשאני אגדל, אני אספר לכל העולם עלייך, ואסביר לכל מי
שאפגוש בדרכי מיהן ומהן הפיות, ואני אדאג לחיסול השיקוץ
האנורקסי".
היא חייכה, שפתיים בצהוב-לימון נפרשות וחוצות פנים חדים,
חושפות שיניים לבנות וחדות קמעה. ואז היא מחתה את דמעותיה ועפה
לה משם, אל יתר חברותיה המפזזות אל מול חלון הסלון שלנו שבבית
השמירה.

זמן לא רב אחרי היתקלותי בפייה הצהובה, עזבנו את בית השמירה
ועברנו לדירה בחולון. ואז לעוד דירה בחולון. ולעוד אחת, שבה
קבענו מושבנו מאז שחולון התחילה לזכות בתואר העיר הבינונית
היפה ביותר, כלומר, זה עשור שנים ויותר. על ברכי אמי הקשבתי
לאגדות ומיתולוגיות וסיפורי פיות מאז שאני רק זוכרת, ותמיד
למדתי להאמין בבלתי אפשרי. ספריות ביתי רוויות ספרות פנטזיה
ומדע בדיוני מכל המינים ובשלוש שפות, ואני עצמי חוטאת בכתיבת
סיפורים מעין אלה. התחלתי לצייר בערך מאז שעברנו לבית הזה,
ולחבריי כבר נמאס מציורי הפיות והדרקונים המרובים שלי, אך עם
זאת הם משתאים מהדמיון שיש בהם, ומההגיון שיש בחלקם, כל פעם
מחדש. ואני אומרת כמובן שהם הגיוניים. ככה הפיות נראות.

בבית החדש אנחנו לא משתמשים בתריסים. יש לנו תריסים, כמובן,
אבל או שהם מוגפים לחלוטין, חוסמים את השמש החודרת בעד החלונות
הדרום-מערביים, והיא חמה, וחזקה, לוהטת ומדהה את רהיטינו, או
שאנו פורשים אותם לרווחה, מדיחים את מסגרתם אל תוך הקיר, שלא
יפריעו לאור הבוקר העדין לחדור מבעד לחלונות המזרחיים. אנחנו
לא מגיפים אותם למחצה, והבית לא שומר על איש, כי אין על מי
לשמור. אני ואחי הגדול (ואחותי הקטנה שנוספה עם הזמן) כולנו
זקנים מכדי לראות את הפיות בעינינו העירניות להגיון, לחוקים,
למתמטיקה, לסדר.

אני יושבת על חלון חדרי. התריסים מוסטים אל תוך הקיר, אך החלון
סגור, מונע מעשן הסיגריה להיכנס לבית. הסורגים, הבולטים החוצה
לרוחב של כחצי מטר, שורים עליי מנפילה, שומרים עליי מהעולם. זו
מעין קלסטרופוביה-אגרופוביה שכזו: הצורך להיות במרחב קטן
וסגור, שמשקיף אל כל העולם. השעה שעת טרום-ערב מאוחרת, השמש
שוקעת מאחורי הבניינים של קריית בן גוריון, העשן של הנובלס
סמיך, ואני מאתרת, בזווית הנכונה של האור, חלקיקים קטנים,
מילימטריים ממש, מרחפים באוויר, מתערבבים עם משב רוח קל
שבקלים, שאינו מורגש אפילו, מנצנצים באור השמש הדועך, וכעוברים
אז הזווית הנכונה, דועכים, נמוגים ונעלמים אף הם. אולי זה אפר
מאדם שמעשן ממש כמוני בקומה מעליי, אולי זרעי פרחיו של עץ הנוי
הסמוך, ואולי זו אפקה עדינה הנושרת ממוהיקאן של יצור מרחף, לא
ממש אנושי, אבל עדיין חי ובועט.