יום אחד גוונדלין מצאה בקבוק ליד הדלת. הבקבוק היה ריק מחלב,
מה שישר גרם לה לתהות איך ארתור בילה את הדקות האחרונות. לפני
שהיא יצאה לציד מכשפות אחרי החתול, היא שמה לב לפתק בתוך
הבקבוק.

"גוון, יש חנות חדשה לשוקולדים. ניפגש שם אחה"צ? אדוארד"

הלב הפסיק לפעום.

ואז חזר במהירות מטורפת. כל הלילות של הבכי, כל הימים שבהם
חייתה על אש קטנה, כל השעות שבהן בהתה בקופסה, מנסה לתפוס
שרידי זיכרונות בין היונים, ולקוות שגם אדוארד הצליח למצוא
אותם. כל אותם רגעים שבהם התחרטה כל כך ולא ידעה על מה, ישבו
לה עכשיו על הגרון וגרמו לצעקה גדולה, שנשמעה יותר כמו בכי
שפורץ החוצה.

אין דבר יותר מפחיד מחלום שמתגשם. פתאום אין קופסאות ויונים,
ואפילו ונציה היא רק זיכרון רחוק. פתאום יש את אדוארד, מולה.
בגודל טבעי. היא רצה חזרה לחדר. הקופסה לא הייתה על השולחן.
מבטה נדד לשטיח. השטיח היה מלא בנוצות לבנות ובחיוך של ארתור.
הרודן הקטן נהנה כהוגן מלרדוף אחר היונים שהשתחררו. עכשיו היא
גם יודעת במה ארתור היה כל כך עסוק. הספינה הקטנה התנפצה
בנפילה מהשולחן, ולא היה כל סימן לאדוארד. כמובן. הוא כבר
הספיק למצוא שוקולד.

בלילה, אחרי הפגישה, היא לא יכלה להרדם. הלב כאב באותה עוצמה
מוכרת, כמו לפני שנים. השיחה היתה נחמדה, אדוארד יודע להצחיק
אותה. היו תנועות שלו שהיא זכרה מתקופת הקופסה, משפטים שהיא
שמעה בראשה, ועכשיו שמעה אותם ממנו. היא לא בטוחה אל מי מהם
היא מדברת - אל האיש שבקופסה, או לזה שיושב מולה. כל כך הרבה
שיחות ניהלה בתוך הראש עם אדוארד, ופתאום היא שומעת אותו עונה
לה באמת. אבל בשיחה הזאת היא פחות מדברת. לא יודעת אם הוא יבין
שג'ניפר הלכה. שעכשיו ונציה לא באמת קיימת. היא נשברה ונשפכה
על השטיח. אין יותר קופסאות. "אני אוהבת אותך, אדוארד של
הקופסה!" היא רוצה לחבק ולהגיד. אבל משהו השתנה. הופיעו לו כמה
שערות לבנות, עוד כמה קמטי חיוך ועצב. היא לא בטוחה שהייתה
מזהה אותו, אם הוא לא היה מחזיק כך את כוס השוקו.

החתול מתגנב אל מתחת לשמיכה. מתאים לו. אמצע יולי, ועכשיו הוא
רוצה לחמם לה את הרגליים, או סתם להתקרר בעצמו. מה יקרה אם היא
תדבר אליו בדיוק כמו בשיחות בראש? הוא אולי יתעלם ממנה וימשיך
ללכת, כמו בהרבה חלומות שהיו לה. אולי הם יהיו הזוג שהיא תמיד
הרגישה שהם, הקסום, היפה, הנצחי. אם היא תהפוך עכשיו את העולם,
וכל היונים יעופו לשמיים, אדוארד לא נמצא ליד הסירה שלו, ויפול
רחוק רחוק. אסור! אסור! אם זה לעכשיו, אז גם לתמיד! אבל היא לא
מכירה את אדוארד הגדול, רק את זה שהיה בקופסה. אז למה גם כלפיו
היא מרגישה כל כך חזק?

היא קמה מהמיטה ומסתכלת בפח: שאריות חלום מנופצות. פחות
מאיימות מהמציאות.