[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנה מארי
/
אל תפחדי...

אודלי היתה בת חמש.
היו לה עיניים כהות, חיוך מלאכי ושכל.
היא הבינה יותר מכל בני גילה שיצא לי להכיר במהלך שנותיי.
כל כך הצטערתי על שאני צריכה להכיר אותה.
פגשתי אותה לראשונה כסייעת בגן שלה, בקבלת שבת. כל הילדים בגן
הצביעו ורצו להיות אמא או אבא שבת, דחפו אחד את השני ובכו כשהם
לא נבחרו. אודלי ישבה בפינה בשקט, לא משהו שמתאים לבני גילה.
הם אוהבים לשבת במרכז, ליד כל החברים שלהם, ולא הצביעה.
כשחילקתי את הסוכריות לילדים וכולם התנפלו עליהן, היא עדיין
ישבה בצד, בשקט, מחכה בסבלנות שיגיע תורה.
בסוף היום, כשאחד ההורים בא לאסוף את הילדים, היא רצה אליי,
חיבקה אותי ואיחלה לי שבת שלום, ורק אז התפנתה לאמא שלה.
הזלתי על הילדה המסכנה דמעה.
בשישי שאחר כך, אחרי תחנונים של אודלי הקטנה, אביה ביקש ממני
לבוא לשמור עליה בערב, כשהוא וזוגתו יוצאים לסרט.
"מה שמך?" הוא שאל לפני שהלך, כדי להכניס את הפרטים שלי לטלפון
המשוכלל החדש שלו. לא ידעתי מה לענות. אחרי שתי שניות שנדמו
כנצח, הצלחתי לחלץ תשובה. "קארין". "קארין". נאנחתי בהקלה.
עניין השם סודר.



בערב הופעתי אצל אודלי בבית. אחותה הגדולה פתחה לי את הדלת.
ילדה-נערה בת אחת עשרה, בעלת מבט חשדני.
"מי זה חמודה?" שאל קול נשי מדלת סגורה.
"כנראה הבייביסיטר" היא ענתה כלאחר יד והכניסה אותי.
"להביא לך משהו לשתות?" היא שאלה.
"לא, אין צורך" חייכתי.
אחרי שיחה קצרה עם אביה של אודלי ואישתו, שהסתבר שהיתה צעירה
ממנו בעשר שנים וניסתה להתחבב על אודלי ואחותה, הם יצאו.
כעבור חמש דקות הפעמון צילצל. אחותה של אודלי פתחה.
"יסמין!!!" היא חייכה אל הילדה שבמפתן וחיבקה אותה. "אור!!!"
צעקה בחדווה הילדה השנייה ונכנסה הביתה. אור לקחה את השקית
שהסתבר שיסמין החזיקה בידה והכניסה אותה לקופסת עץ פתוחה.
"שבי, האחרות אמורות להגיע עוד מעט" היא חייכה לחברתה.
'אחרות?' חשבתי, ואז העפתי מבט בבית. כלו מקושט בבלונים
וסרטים. זה היה יום ההולדת של אור.
אודלי נכנסה וקטעה את מחשבותיי. "קארין!!! את פה!!" היא חייכה
אליי ורצה לחבק אותי. "בואי!" היא אחזה בי בידה הקטנה והוליכה
אותי לחדרה. להפתעתי הרבה, על מיטתה היה פתוח ספר קריאה.
"את קוראת?" שאלתי אותה בפליאה
"כן. אבל רק עם ניקוד. אמא לימדה אותי" היא חייכה בגאווה.
"איזה יופי! ילדה חכמה" פרעתי את שיערותיה והיא חייכה אליי
וחיבקה אותי.
"זה יום ההולדת של אחותך?" שאלתי אותה.
"כן"
"אז למה אבא יצא?"
"כי היא רצתה שהוא לא יהיה בבית. אז הוא יצא, והזמין אותך. הוא
כל כך לא מבין אותה..." 'או שהוא בוחר לא להבין' חשבתי.
המשכתי לשוחח עם אודלי, על המשפחה, על הגן, על דברים שהיא
חושבת. עם כל משפט שלה נוצקה עוד עופרת ללב שלי, וצער עמוק
מילא אותי על השליחות שלי.
כעבור שעה וחצי אור נכנסה לחדר.
"אין לנו רעיונות למשחקים, וכבר שיחקנו אמת או חובה, חבילה
עוברת וראינו סרט אחד. מה אפשר לעשות עכשיו?"
"מה בדבר... לימבו?" שאלתי. ידעתי שמשחק כזה קיים, אף פעם לא
ראיתי אותו.
המרצה אמרה את זה בקורס כאמרת כנף בלבד.
"רעיון טוב, תודה" היא חייכה אליי. יצאתי עם אודלי לסלון,
לראות את המשחק.
'בהחלט משחק משעשע' חשבתי אחרי שצפיתי בו.
נשארנו אני ואודלי לראות איתן סרט, ואודלי הקטנה פרסה לעצמה שק
שינה והתחפרה בתוכו, בכוונה לישון.
הבנות נרדמו בארבע, ובחמש בערך האב ואישתו חזרו.
עוד מילים, התשלום שלי ופרשתי הביתה.

לא היה לי מה לעשות עם הכסף, אז נכנסתי לחנות הקרובה ושמתי את
כולו בקופת צדקה שאפילו לא ידעתי למה היא שימשה.



השבועות עברו, ואיתם החודשים. בחודש השלישי לעבודתי בגן סרטן
תקף את אודלי הקטנטנה.
למרות זאת, היא לא הפסיקה לחייך. היא חייכה למרות הכאב, ופיזה
חיבוקים לכל אחד.
לא יכולתי לראות אותה ככה, אבל ידעתי שהזמן קרב, ושבסוף מה
שאמור לקרות - יקרה.
כעבור כמה שבועות, שיערה הארוך והיפה של אודלי נשר כולו,
והקטנטונת הלכה עם כובע שסבתה תפרה לה.
היא נראתה חולה וחלשה. בתחילת המחלה עוד הסתובבה במחלקה,
מחייכת, מעודדת ילדים גדולים ממנה, מלטפת את ראשם ומחייכת
אליהם את אחד מחיוכיה המקסימים. עכשיו לא היה לה כוח לשבת
בעצמה.
אחד מהוריה, ולפעמים גם אחותה, היו יושבים ליד מיטתה, מחזיקים
לה את היד ובוכים כשהייתה נרדמת.
אני באתי אליה פעמיים בשבוע, מיד אחרי שהייתי מסיימת לעבוד
ומביאה לה ציורים של ילדי הגן, ממתקים ומתנות קטנות.
שבעה חודשים המסכנה נלחמה במחלה. אני, אור, אחד מהוריה או אולי
שניהם יושבים לידה ומחזיקים לה את היד, מנסים לעודד אותה
ומדברים על מה יהיה אחרי שהיא תחלים, אפילו אני, שידעתי שהיא
לא יותר טוב מכולם.
כל יום היא היתה בוכה ושואלת למה אף ילד מהגן לא בא לבקר אותה,
ואנחנו היינו יושבים לידה ושתקנו. מראה כמו שלה עלול היה לזעזע
את ילדי הגן הקטנים. היינו מצמידים את ראשה הקטן לחזינו
הגדולים ואומרים שהם לא יכולים, כי בית החולים רחוק מדי, אבל
הם שולחים לך ציורים ואהבה מהגן.
באמצע החודש השביעי קיבלתי את האישור שלי.
נהיה מאוחר, שני הוריה ישבו לידה, אחותה ישנה על הספה שליד.
לא ראו אותי. אף אחד.
נגעתי קלות בכתפה.
הילדה הקטנה ניעורה לחיים והביטה בי בעיניים גדולות ולא
מבינות.
"אנחנו הולכות, את תרגישי יותר טוב עוד שעה" אמרתי לה בטון
מרגיע.
"הביתה?" היא לא הבינה.
"בערך"
"ומה עם אמא, אבא ואור? הם באים, נכון?"
"לא, הם לא באים. לא עכשיו לפחות. אבל זה לא יהיה כל כך נורא"
"אני לא רוצה ללכת בלי אמא! אני רוצה להישאר איתה!" היא התחילה
לבכות. לא היתה לי ברירה. לקחתי אותה איתי. ברגע שהיא יצאה
מהגוף הקטן שלה היא נרגעה. הדמעות פסקו והיא ותמסרה ליד שלי.
התחלנו לרחף.
"לא קוראים לך קארין, נכון?" היא שאלה אותי בסקרנות של ילדות
קטנות
"לא" עניתי לה בפשטות.
"אז איך קוראים לך באמת?"
"אין לי שם מתוקה, אבל המבוגרים ממך מכירים אותי בשם גרים"
עניתי לה.
"איזה שם יפה!" היא צייצה.
"אני רוצה להיות כמוך יום אחד, להציל אנשים מכאבים, להיות מלאך
כמוך!"
ליטפתי אותה בעיניי. היא לא יודעת כלום.
שום דבר היא לא יודעת.
"אולי, יום אחד" חייכתי אליה בחזרה וצללתי איתה למטה במהירות.


הרעיון לסיפור בא לי מהשיר Don't fear the reaper. יש בו הרבה
לשפר לדעתי. בחלק הראשון בעיקר. למרות שאת הסוף אני אוהבת. אני
אשמח לביקורת בונה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא'לה,
מפלצת!




זוזו לסטרי מביט
במראה


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/11/05 8:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנה מארי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה