אני יושב כאן, הרוח נושבת... נושבת בחוזקה... והדף שלך מאיים
לעוף. יושב על הרצפה, לידך... כביכול לידך אם את באמת פה
לידי.
דמעותיי כבר השאירו שובל למזכרת על הדף שלך, על המכתב שכתבת.
והרוח ייבשה את דמעותיי כמו עלים יבשים.
אני יושב בוכה, אני יודע שהיית מנגבת את דמעותיי.. ללא זה...
הגשם יורד עם דמעותיי ואני משתלב בינם והרעם  החזק מתנפץ לאחר
הברק הנמוך.
כל כך רוצה להיות איתך, שוב להרגיש שלך..
מוזר, לפני שנה היינו ביחד באנו לבקר חבר. בדיוק באותו מקום...
ועכשיו... זהו מקום שאנו בו פרודים, אני יודע שאם היית יכולה
היית באה ונושקת לשפתיי... היית באה ומחבקת אותי, ואומרת שאין
לי סיבה לבכות. אבל איך? עם מכתב שכזה, את השארת לי מכתב על
המיטה שלי... שאמר לי בדיוק לאן לבוא... שסיפר לי הכל... על
עוד פחד ועוד משאלה, ועוד הסבר ושוב חוסר תקווה, ידעת שאני
אבוא, והשארת לי שם מכתב, ידעת שאני לא אתן לך ככה ללכת והיום
אני יושב ומדבר אליך מדבר איתך. ואז... אני הגעתי את החזקת
מכתב ואני כבר בוכה יודע מה קורה ולא מבין, לוקח את המכתב יושב
ומחזיק לך את היד, את רק רשמת להתראות, הסברים את כבר נתת, את
רשמת להתראות, אני אוהבת אותך, תמיד ולעולם.
ומה, השארת אותי ככה, אני מדבר אליך ואת.. את לא עונה... אני
בוכה לך ואת לא מגיבה, ולחשוב שפעם היית מגיבה, היית באה, היית
בוכה איתי..
ועכשיו אני יושב בגשם, בוכה לך מקווה שאת עכשיו במצב יותר טוב,
מבין את החלטותיך ומקבל אותן. כי את ילדה גדולה, תמיד תהיי
ילדה גדולה כך תישארי, מה אני עוד אוכל לומר אני כאן, נתון
לחסדי האל שיעשה בי כרצונו, גם ככה חיי אינם אותו דבר... רק
מקווה שישמור עליך בכל מקום שתלכי. השעה מאוחרת ואני מחפש את
הדרך החוצה בין כל הקברים שטמונים באדמה, ולך שאת לא ממשפחה כה
מיוחדת ולא מאושרת, לא נתתי שתהפכי לעזובה.
ובינתיים השארתי לך מכתב פה, כמו בכל פעם שאני בא, אבל הפעם זה
מכתב אחרון, אני לא אבוא יותר, אני עוזב, אני השארתי לך מכתב
פה, שאני יודע שראית כבר כששמתי, אני יודע שבאמת ישבת איתי פה
והקשבת לדבריי, ואני יודע שלא התאפקת והצצת במכתב שהשארתי,
הגשמים והרוחות העידו על כך, בעודם הופיעו ביום קיץ חם, אבל
בכל מקרה רק שתדעי,כתוב בו
"להתראות,אני אוהב אותך, תמיד ולעולם"