הקיץ נגמר. ענן של ריק כיסה את החוף ההומה ומשזה חלף נותרו
אנשים ספורים, רובם ככולם מעורערים בנפשם. הגשם שבכה טיפותיו
על החלון מבחוץ דיכא אותי. בניגוד לימי הקיץ התוססים בהם מצאתי
עצמי לרוב שרוע בחוסר מעש על כל מצע שהוא תחת המזגן השמימי בין
גיחה לגיחה אל הגיהנום שבחוץ, עמדתי עתה על החוף השומם, מחפש
את עצמי בתוך המון הפסולת שהשאיר אחריו עדר המתרחצים. במקום בו
עד לפני שבועות ספורים חיפשו צעירים כמוני צעירים אחרים ומצאו
כוויות שמש וצריבות מדוזות, במקום בו חיפשו אהבה, ידעתי אני
שאיבדתי אותה.
זה סופו של הקיץ. טיפות יורה ניגרות מפני. התחלה חדשה. הגשם
שוטף ממני כתמים אחרונים של עצב. יודע כי עלי לכתוב על אהבה
חדשה ולחתום בסוף חדש את זו הישנה. מקיף עצמי בחדש כדי להימנע
מכל זיק של מחשבה על הישן והכל סטרילי להחליא. מעוקר תחת להבת
אהבה הגוססת ההופכת עם כל טיפת גשם לסלידה עזה.
היום היה היום שנגמר הקיץ. והנה, מבלי משים עמדתי בפני משברים
של מציאות חדשה. כחייל כתום שסירב להכיר במפלת מחנהו, דפיקת
הטיפות חילחלה לתודעה והעירה אותי משנת הקיץ. יונק את ריח
החיים החדשים מהאוויר ומתאהב בהם מחדש. טפטוף הגשם המנחם המלטף
ומרגיע את הים והדמות השפופה היושבת על קו הסלעים הנושקים
למים. אולי בקיץ הבא גם אני אבוא לחפש בין מאות אנשים יפים,
שמשיות ומקלות קרטיבים את האישה שעוד אינה יודעת כי לבי כבר
שייך לה.
ספוג בדמעות האלוהיות סוחב עצמי במעלה הדרך העקלקלה הביתה,
מתפנה מרצון אל החדר החשוך בביתי הקט והחמים. מביט אל הסערה
המתחוללת בחוץ מתחת לשמיכת פוך ומזיל דמעה.
זה סופו של עוד קיץ. מתנתק.