מר ברגר שונא רופאי שיניים. כלומר, הוא לא ממש שונא את
הרופאים, אלא עצם הטיפול הוא שמרתיע אותו מלגשת לטיפולים
תקופתיים. למען האמת, הוא מעדיף להודות שהוא די מפחד מהטיפולים
הללו. רעש הזמזום החורק של שיוף השיניים המלווה בכמויות
מסחריות של רוק, דם ונוזלים אחרים לא מעורר בו אהבה יתרה לסוג
זה של טיפול.
  במשך חודשים התחמק מר ברגר מהליכה לרופא השיניים. התור
שנקבע על ידי אשתו לשלושה בפברואר, נדחה עקב "מחלה" של המטופל
לעשרים ושבעה בפברואר. "נסיעה תכופה לחו"ל" גרמה גם לתור זה
להידחות לחודש שלאחר מכן, ושוב מחלה, ושוב דחייה, ושוב נסיעה,
ושוב דחייה.
שנתיים תמימות לא ביקר מר ברגר אצל רופא השיניים. מסורת הדחיות
הייתה נמשכת לעד אילמלא עצביה הרופפים של גברת ברגר היו מגיעים
לגבהים חדשים.
"עם קצת כושר שכנוע טוב", אמרה תמיד, "ניתן ללבן כל בעיה". מי
כמוה יודע.
  והגיע היום. התור בתשע ועשרים - השעה עשרה לתשע. מר ומרת
ברגר הקיצו משנתם לפני דקות אחדות. למעשה, רק גברת ברגר הקיצה
משנתה. מר ברגר לא טרח לישון. הוא היה עסוק בכסיסת ציפורניים
ומחשבות טורדניות על מקדחות רעשניות המותירות שובל של שבבי
שיניים לאחריהן. אם גברת ברגר לא תזכור, יש לו סיכוי לחמוק
לעבודתו מבלי להשאיר עקבות. רק סיים את המחשבה בנדון, וכבר
גברת ברגר האיצה בו למהר שמא יפספס את התור בפעם
ה"מי-יודע-כמה", כהגדרתה. לאחר כמה חילופי משפטים הוא התארגן
ויצא לדרכו, בתקווה שיקרה משהו - לא חשוב מה - שימנע ממנו
להגיע אל רופא השיניים בריא ושלם, שהרי לפי השקפת עולמו הוא לא
יצא מחדר הקידוחים ככזה.
  חדר ההמתנה לא השתנה מאז הפעם האחרונה, עד כמה שזכר. אותם
קירות לבנים, תמונות חיוורות של ילדים שמחים לאחר ביקור
במרפאה. התמונות השמחות לא השתלבו יפה עם הקולות היצירתיים
שנשמעו מחדר הרופא. תשע ורבע - האדם האחרון בתור נכנס.
מר ברגר נותר לבד בחדר ההמתנה. כמעט לבד - המזכירה בעלת המראה
המרושע נותרה עמו, ואולי המראה הוא אינו מרושע כי אם כועס.
עשרות דחיות של טיפול עלוב אחד מוציאות בסופו של דבר כל אדם מן
השורה מדעתו, אפילו אם הוא רגיל לעבוד עם לקוחות מעיקים מדי
יום ביומו. הוא הביט בה. היא לא החזירה מבט. הוא שמח - עוד אדם
שלא רוצה לראות אותו בחדר הזה.
  הפציינט האחרון יצא מחדר הקידוחים וניגש למזכירה להסדרת
התשלום. כששמעה את המילה "תשלום" אורו עיניה. רק כסף מעניין
אותה. בטח מגניבה כספים לכיסה הפרטי. שתיחנק.  
הגיעה השעה. מר ברגר החליק לכיוון חדר הרופא, מנסה למצוא מקום
מפלט אחרון בטרם תתחיל מסכת הייסורים. אין לאן לברוח. הוא
התחיל להצטער שלא עמד על שלו במריבה עם אשתו. הוא נכנס לחדר.
  הרופא, בחור רוסי וגבוה, הזמין אותו לשבת על כס המלכות
המתרומם ברעש צורמני. הוא עלעל קמעה בתיקו האישי של מר ברגר
וניגש למלאכה.
"עכשיו לפתוח פה שלך", אמר במבטא רוסי כבד. מר ברגר קיווה
שברוסיה לימדו אותו להיות רופא שיניים כראוי. הוא התיישב ליד
מר ברגר ושלף את הצינור מארגז הכלים המחובר לכסא הניתוח. מר
ברגר פתח את פיו והצינור, האמור לשאוב רוק, דם וחיות אחרות
נדחף פנימה במהירות. הרופא לא היה סבלני במיוחד.
הרופא כיוון את המנורה לפניו של מר ברגר. הוא מצמץ עד שהתרגל.
אז נשלפה המקדחה. הרופא לחץ על המתג והתחיל להישמע רעש המכונה
הרוטטת. מר ברגר לא עמד בזה וסתם את פיו מיד.
"תפתח פה שלך בבקשה". הפה נותר בעינו.
"אדני אין לי זמן למשחקות!", הרופא התחיל להקיש בעצבנות על
ארגז הכלים.
"אני לא רוצה קדיחות", מר ברגר סינן מבין שיניו.
"אתה לא רוצה כואב?", הרופא שרבב חיוך, "אין בעיות. אני שם לך
גז צחוק. רק דקה ואתה להרגיש בעננים".
אחרי דקה אכן התחיל מר ברגר להרגיש מוזר. הוא ממש לא צחק, אבל
הגז די הרדים אותו, מה שהיה די נחוץ לו באותו רגע, או שמא זוהי
תוצאת אי השינה מן הלילה. לפחות הוא נרגע ופתח את פיו. הרופא
הביט פנימה.
"תסלח לי רגע", אמר הרופא, "אני חייב לילכת לשירותים". הוא
השעין את המקדחה על ארגז הכלים ויצא מהחדר.
  מר ברגר נותר לבדו. צינור שאיבה בפיו, מקדחה רוטטת לפניו
והוא עצמו מסומם לבלי הכר. חלפה דקה והרופא לא שב.
"אולי נתפוס תנומה קלה", חשב מר ברגר. גז הצחוק ואי השינה עשו
את שלהם. הוא הרגיש כבד, עיניו נעצמו.

  לפתע התפרץ הרופא פנימה.
"מר ברגר! מר ברגר! מר ברגר! חדישות רעות!", הוא צווח. מר ברגר
התרומם בבת אחת הישר אל תוך המנורה מפיצת האור הגדול. הוא חטף
מכה במצחו ונפל חזרה לכסא המנותחים. הצינור נשמט מפיו. הרופא
סגר את המקדחה. הוא הרים את עיניו כלפי המנורה והבחין בסדק דק
וארוך עליה.
"אדני, צר לי", הרופא קיבל את צבע חדר ההמתנה, "אתה לא תוסיף
לחיות יותר. נותרה לך שעה אחת". מר ברגר לא הבין. יותר מדי
ביום אחד.
"מה..מה אמרת?"
"אתה להבין - ברגע שפתחת פה שלך אני לראות חיידק נדיר שהורג
בנאדם תוך שעה. אני מאוד להצטער שאני לא יכול לעזור".
מר ברגר חשב שהוא כבר ראה הכל, שמע הכל והבין הכל בחייו, עד
כה. הוא לא ציפה לבשורות כאלה או אחרות ממפגש כואב עם רופא
שיניים. כל חייו חלפו לנגד עיניו בזה הרגע. הוא לא העמיק להבין
את גודל הבשורה. עוד שעה אחת והוא יזכה לפגישה נצחית עם עולם
המתים.
"אתה רוצה לומר שאני אמות בתוך שעה? ככה סתם?"
הרופא הרוסי הנהן ובלע את רוקו. שתיחנק.
עברה עוד דקה. ההלם התחלף בכאב, והכאב בזעם. הרופא לא זע. הוא
המתין לתגובה - והיא באה. מר ברגר זינק ראשון והדף את הרופא על
המראה שעל הקיר. הרופא התנגש והמראה התנפצה. הוא נפל לרצפה
והתעלף. מר ברגר חייך. עוד חמישים ושמונה דקות נותרו. מה
לעשות? איך יעביר את דקותיו האחרונות בעולם החיים.
  הוא יצא אל חדר ההמתנה. המזכירה המרשעת ישבה ודיברה בטלפון.
הוא חייך אליה את החיוך הזדוני האחרון. החיוך המרושע שלה נעלם.
היא מיהרה לסיים את השיחה ומיהרה לחדר הרופא. מר ברגר הספיק
לשמוע את הצרחה לפניו שסגר את דלת המרפאה מאחוריו.
  לאן עכשיו? מר ברגר היה חייב לדווח לאשתו. לומר לה שזמנו
עבר. להוכיח לה שרופאי שיניים הם מחלה. לסדר את העניינים
האחרונים.
"מזל שאין לי ילדים", חשב.
הוא מיהר לביתו. גברת ברגר שאלה לשלומו והוא סיפר לה את החדשות
המצערות. היא סירבה להאמין אבל רצינותו שכנעה אותה. לא היה זמן
להצטער או לבקש מחילה. כשלושת רבעי השעה נותרו עד לשעת הדין.
הוא לא ידע מה לעשות קודם. התחבט בין עבר ובין עתיד. האם לדאוג
לענייני העבר שנגוזו זה מכבר או שמא לענייני העתיד בהם לא יזכה
להיות נוכח.
מר ברגר היה חייב להרים כמה טלפונים חשובים לפני שילך לעולמו.
זה המעט שהיה ביכולתו לעשות. להנציח את עצמו באוזני קרוביו.
"אדון בייקר?"
"הלו? מי זה?"
"זה מר ברגר"
"הו, שלום. אפשר לדעת למה אתה לא בעבודה?"
"תשמע, בוס, אשתי קבעה לי תור לרופא שיניים"
"אה..זה.. העיקר שלא תשכח את המסמכים למחר, כן?"
"זה בדיוק העניין. אה.. אני לא אגיע מחר"
"מה!? תשמע זה לא צחוק. אני חייב את המסמכים האלה. מה התירוץ
למחר?"
"נשארו לי ארבעים וארבע דקות לחיות"
"סליחה?"
"מה ששמעת"
"תשמע מר ברגר, נמאסו עלי הבדיחות שלך. אתה מגיע מחר או שאתה
מפוטר! שמעת אותי?"
טוווווווו.. אדון בייקר ניתק. מר ברגר חייך. המחשבה שעוד דקות
ספורות ישכב בקברו, לאחר שנתיים שבהן התחמק מהליכה לרופא
השיניים הוציאה אותו מדעתו, משפיותו. הוא היה טרוד במחשבה -
האם היה מת אילו לא היה הולך היום לרופא. האם עצם ההליכה היא
שהרגה אותו. הוא הרים שנית את שפופרת הטלפון וחייג.
"הלו אמא?"
"הלו?"
"היי.. זה אני"
"ברגר! מה שלומך?.. לא שמעתי ממך מזמן.. אתה בטח עסוק לא?"
"אה.. כן.."
"אז מה? איך אשתך? אמרתי לך שהיא תהיה אשה טובה לא? אתה בטח די
עסוק.. אצלנו הכל כרגיל.. מה חדש?"
"אמא, תשמעי.. את יושבת?"
"יושבת? אוי ווי! מה קרה?"
"אני צריך לספר לך משהו"
"אוי אוי אוי, מה קרה? אשתך בסדר? הבוס חי?"
"כן כן.. כולם בריאים. את יושבת?"
"אני יושבת נו?"
"תחזיקי במשהו.. נשארו לי שלושים ושמונה דקות לחיות"
""
"אמא?"
""
"אמא??"
"ההאאאא.. אוי כמעט הרגת אותי.. אתה והבדיחות שלך.. שלא תעשה
את זה שוב, אתה שומע? יש לי לב חלש אני לא צריכה צרות"
"א..אמא אני רציני"
"טוב טוב טוב, שלום ולהתראות אני רואה שאתה במצב רוח
לקישקוש..אל תשכח לקפוץ בשבת"
טווווווווו.. ניתקה. לעזאזל איתה. מר ברגר נחל אכזבה נוספת.
למה אף אחד לא מאמין לו? לא אכפת לאף אחד אם הוא חי או מת?
הוא נואש משיחות הטלפון. כל עוד הוא חי הוא לא יקבל את האהבה
והאמונה הראויה. מר ברגר החל להרהר בסגולותיו של המוות. למה רק
לאחר שאדם מת כולם מתייחסים לאופיו הנהדר?. למה רק אחרי מותו
של אדם כולם רוצים בחברתו? כל עוד הוא חי לא אוהבים אותו!.
אררר.. מר ברגר שונא רופאי שיניים. רוצחים. שיחנקו.
  הוא העיף מבט בשעון. קצת פחות מחצי שעה. הוא החל להיות
סהרורי.. ככל שהתקרבה ובאה שעת הדין ראשו הסתחרר ומוחו התערפל.
הוא ידע שכולם אוהבים אותו - כנראה זאת הסיבה שאינם מאמינים
לו.
הוא סר לעבר הטלוויזיה. הכפתור האדום נלחץ. בום.
רפי רשף.. לא מעניין בתור תכנית אחרונה בחייו של אדם. בום.
סי.אן.אן.. לא עכשיו. בום.
הסימפסונים.. לא!. בום. ושוב בום.
הוא זרק את השלט. עשרים וחמש דקות. גברת ברגר הביטה מהצד.
חוששת לפנות לבעלה שהחל לאבד את שפיות דעתו. מר ברגר פתח את
המקרר. כריך אחרון בהחלט.
  מר ברגר לא הבין מדוע הוא חושש כל כך. הפחד קינן בו סחור
סחור כל הזמן. כל שניה ושניה. ואז נפל האסימון - הוא פחד מן
המוות יותר מהחיים עצמם. יותר מהביקור אצל רופא השיניים. יותר
מהפיטורים מעבודתו. יותר מאי אמונה של אמו ואשתו. הוא לא רצה
למות. הוא רצה שיזכרו אותו. הוא ימות כך שכולם יראו. כולם
יזכרו. כולם ידברו על כך.
  מר ברגר יצא מהבניין ולקח את מכוניתו לקול מחאותיה של אשתו.
העצבים שהניעו אותו לרופא השיניים לגלות את מותו לא הניעו ממנו
לעזוב את הבית.
מרכז עזריאלי במרחק רבע שעת נסיעה. חבל על הזמן הוא לא רק פתגם
במקרים כאלו. חופש..מאות אנשים מסתובבים ברחובות..כולם יראו
אותו קופץ.
הוא הגיע לבסוף ועצר את מכוניתו. מיהר לעלות לקומה האחרונה
ועלה על הגג. התקדם עד לשפה, עד לקצה. הביט למטה.
חלק הבחינו מיד והתגודדו סביב הבניין. חלק הוסט מבטם על ידי
חברם שהבחינו. מר ברגר בלע את רוקו. הוא רצה להיות מפורסם וזו
ההזדמנות של חייו.. האחרונה בחייו. שבע דקות.
עשרות אנשים קראו לאחרים. מאות התגודדו סביב הבניין. חלקם צעקו
"אל תקפוץ". חלקם הביטו בציפייה דרוכה לבאות.
מר ברגר חייך. הוא היה מסומם לגמרי. כל חייו חלפו שוב לנגד
עיניו.
הוא שונא רופאי שיניים. למה אשתו עשתה לו את זה? הוא יודע שהיא
אוהבת אותו. שתיחנק.
הרופא הארור והמזכירה המרשעת לא יתנו לחיידק עלוב לחסלו. הוא
יעשה זאת לפני כן. שיחנקו שניהם.
אדון בייקר לא יזכה לפטר אותו. הוא לא אוהב בדיחות הא? זאת
הבדיחה הטובה ביותר שיזכה לשמוע. ומה יגיד לכולם? שידע וסירב
להאמין?. שיחנק הוא והמסמכים הארורים.
על אמו לא רצה לחשוב.
טלוויזיה ארורה. בוודאי יפסיקו את השידור של הסימפסונים.
סי.אן.אן תעשה מהדורה מורחבת על חייו של מר ברגר. רפי רשף
יראיין את אשתו ואת הכריך הטעים הארור שיחנק. הוא השתגע לגמרי.
שתחנק הטלוויזיה. שיחנקו כל התכניות. שיחנקו כולם. כל העולם!
דקה אחת. הגיע הרגע. משטרה, עיתונות, צלמים. כולם צועקים. סוף
סוף ישנה ההמולה שציפה לה כל חייב. הוא במרכז העניינים. הוא
כבר לא אדם פשוט. שלושים שניות. קדימה! מר ברגר התמתח ו..לא
קפץ. ניסה שוב. ניסה להפיל את עצמו ונרתע. הוא לא יכול היה
לעשות את זה לעצמו. הוא לא יכול היה להתאבד. עשר שניות.
  הוא כבש את פניו. נפל על גבו. הוא שנא את כולם. וכולם צעקו
"אל תקפוץ". למה???. השניות האחרונות בחייו היו מלאות זעם.
והזעם התחלף בכאב, והכאב בהלם.
ואז הכל השחיר.

  "...מר ברגר! מר ברגר! מר ברגר!".
מר ברגר פקח את עיניו. הרופא הרוסי ניצב שם.
"בחיי.. איך שסם זה להשפיע עליך.. אני ללכת לשירותים אתה
להירדם"
מר ברגר עוד לא התעשת. הוא חיפש את הסדק על המנורה. הוא לא
מצא. המנורה הייתה שלמה. המקדחה פעלה ברעש נעים. הצינור היה
בפיו כמקודם.
מר ברגר מעולם לא היה מאושר יותר. הרופא טיפל בו במסירות. הוא
שילם למזכירה הנחמדה וקבע תור לחודש שלאחר מכן. לאחר מכן חזר
לביתו.
  "איך היה? נכון לא כל כך נורא?", שאלה גברת ברגר.
"היה לא רע", ענה מר ברגר בשמחה ופתח את הטלוויזיה.
סי.אן.אן!, הוא מעולם לא שמח יותר לשמוע חדשות.
הקריין פתח את המהדורה: "רוצח מסוכן נמלט לפני זמן קצר ממרפאה
בישראל לאחר שרצח את רופא השיניים שלו בהטחה על מראה, לאחר שזה
גילה כי חלה במחלה סופנית".
"תראה איזה אנשים יש", אמרה גברת ברגר בצקצקה בלשונה.
מר ברגר נדם.
מר ברגר שונא רופאי שיניים.