א. המחבר חוטף צעקות מאחד, "דר ארד"

"מי אתה?": נהם הקול חסר הסבלנות, מהצד השני של הקו.  "חרא",
חשבתי, "הבנאדם לא יכול להגיד שלום כמו בנאדם?".  "אני סטודנט
שלך בקורס לפילוסופיה, שמי מיקי ברגמן, מסרו לי, שבימי גימל,
בין ארבע לחמש וחצי, זהו הזמן שבו אתה עונה לפניות סטודנטים
בטלפון, כלומר... עכשיו.  למדתי את הקורס בסמסטר הקודם ולצערי
לא...."

"תגיע  בבקשה לשורה התחתונה!!" קוטע אותי  הדוקטור ארד הזה
בחוסר סבלנות בולט, כמעט בגסות, "מה אתה בעצם רוצה?". "דוקטור"
אללק, אני חושב בלב, במקום העבודה שלי ,אני מוקף דוקטורים
ופרופסורים לרוב, ואף אחד לא קורא לעצמו דוקטור.  אם היה רק
מעיז אחד מהם לתלות על דלת משרדו שלט בנוסח "פרופסור רבינוביץ"
או משהו, פאדיחה גדולה הייתה יוצאת לו. מה לעשות? ככה התרגלתי.
אין "דוקטור זה ופרופסור ההוא", רק דני אבי איציק ומוישה
נקודה.  בעצם גם לרופא השיניים שלי אני קורא דודו, ולרופא
המשפחה ציון. לפחות אםהיה דוקטור לרפואה, אבל האנטיפאט הזה?
כולה דוקטור לפילוסופיה, וכולם מקפידים לקרוא לו "דוקטור ארד
פה ודוקטור ארד שם". רק תנו לאיזה מניאק לשלוט על הציוננים
שלכם, ותיכף יתחיל לדרוש כבוד ויקר. חוק  הברזל של האוליגרכיה.


אני מסובב את גלגלי המחשבה בהילוך מוגבר - מה יש לו  לאנטיפאט
הזה נגדי? ראיתי אותו בסך הכל פעם אחת בחיים, באיזו הרצאה,
היחידה ששמעתי בקורס שלו.  נכנסתי אז באיחור לכתה, כשהוא נועץ
בי מבט של זאב, שניה אחרי שמישהו סחב לו את הטרף מבין המלתעות.
איכשהו, יצא לי גם לזרוק איזו הערה, ספק צינית, באותו מעמד,
וזה כנראה, מה שהספיק לשרוף אותי אצלו לנצח נצחים. שמי נחרט
אצלו באיזו רשימה מסתורית של המיועדים לגיהינום, עכשיו, או מיד
כשיתפנה שם מקום. אחר כך היה המכתב ההוא ששלחתי לו, והוא
הממזר, לא טרח לענות, עד שאחרי חודש ציפיית שווא, התייאשתי
מהכל.

אז מה?, שונא אותי הבנאדם! אני אומר לעצמי, וגם קצת משוגע,
באופן כללי, מולד או נרכש, או השד יודע מה. משוגע, ועם משוגעים
יש לדבר בשפה שמתאימה למשוגעים, אולי כמו לילדים קטנים.  רק לא
לתת לו סיבה לטרוק לי באמצע, אקט, שבעליל הוא משתוקק לו יותר
מכל כרגע, אבל יודע, שגם לשיגעון יש איזה גבול. הו, אם הייתי
נותן לו תירוץ לעשות זאת! את היום הייתי עושה לו. "אזהר", אני
מהרהר.

וכבר אני נתון במחשבה קדחתנית שתכליתה פחות או יותר:  "איך
לנסח את בקשתי במינימום מילים וזמן, ועדיין להקנות לה איזו
משמעות". לשמור על מין  איזון עדין, כדי שהמטורף בצד השני של
הקו לא יצא מכליו, יבין את הטקסט שלי ואולי אף ייענה לבקשתי.
חייב הוא להענות, הרי מה אני מבקש בסך הכל? שלא יעשה לי שום
הנחות, ושישכח מהמכתב בו ביקשתי דחיית מועד הבחינה. תשובה
למכתב, לא שלח. זכותי לדרוש להתעלם מן המכתב. כל תשובה אחרת
שלו תמלכד אותו עצמו. גם למשוגעים יש גבולות. מזל.

ב. יוצא איכשהו בשלום

"דוקטור ארד".. (אני פותח בזהירות ).. "יש לי בעיה רפואית,
שכבתי תקופה ארוכה בבית חולים ולא יכולתי ללמוד ובוודאי לא
להגיע אל ההרצאות".... "שלחתי לך לפני כחודש מכתב, ובו ביקשתי
לדחות את מועד בחינת הסיום של הקורס לסמסטר הבא... כדי שאוכל
להתכונן כראוי, אבל טרם קיבלתי תשובה, לכן החלטתי לנסות ולגשת
בכל זאת אל הבחינה במועד הרגיל... מחרתיים".  (היו עוד שני
מרצים בקורסים אחרים להם שלחתי מכתבים כאלה. שניהם ענו לי תוך
שבוע, נענו לבקשתי בנדיבות,  ואף איחלו לי החלמה מהירה. רק
המניאק הזה בכלל לא טרח לענות, ועכשיו הוא נובח עלי בגסות
כאילו עשיתי לו איזה עוול נוראי. רק חסר לי שאבוא בטענות, שום
דבר טוב לא יכול לצאת מזה. הרבה הייתי נותן בשביל לרדת עליו
רצח בטלפון, אבל הרציונאליות המחורבנת הזאתי שלי, תמיד אני
שוקל מה יצא לי מזה. תמיד מחזיק את הדוברמן העצבני הזה, שיושב
לי בגרון, קשור היטב, ואף פעם לא נותן לו להתפרע קצת כאוות
נפשו, לקצץ ידיים ורגליים לכל מיני נאדות נפוחים.)

"אז אתה אומר ששלחת מכתב, ושלא אתייחס אליו. בסדר!" רוטן הקול
מעבר לקו, אינו טורח להסתיר את הגסות שבקולו. חבל ועצוב לו
שזהו, זה הכל. והוא כבר קיווה לאיזו נגיסה הגונה בישבני, משהו,
שאולי יחסוך מאשתו לחטוף צעקות באיזה עניין חסר חשיבות.

"תודה לך ד'ר ארד" אמרתי, "שלום". "שלום" נהם הקול מעבר לקו,
וטרק. "בנזונה, העיקר שיצאתי ממנו", אני אומר בלב בהקלה.
"שיישרף מצדי!! דוקטור אללק".

ג. הגיהנום של לפני הגיהנום

מה אומר לכם ידידי, איכשהו הצלחתי כנראה לעצבן גם את אלוהים,
או את הממלא מקום שלו, אחרי תקופה של אושר נדיר בה זכיתי
במפתיע בהגרלת מפעל הפיס של אדוני, אושר שבא אחרי ילדות
מחורבנת, התבגרות שעלתה על כל המוקשים האפשריים, ושירות צבאי
שגורם לי להרגיש משהו תקוע בגרון בכל פעם שאני שומע משפט
בסגנון "לתפארת מדינת ישראל", אחרי מין גל של אושר שהגיע פתאום
כמו בטעות דווקא אלי, ונמשך כמה שנים טובות, וירא אלוהים כי
טוב, כלומר יותר מדי טוב, זאת אומרת, מה פתאום שיהיה לו טוב
לבנאדם? אעברה נא ואשים לו איזו כאפה הגונה כדי שידע מי הבוס
כאן ביקום, ובכלל. שלח אדוני צבאות את הקריצה המוסכמת הקטנה
שלו לסגנו השטן, המומחה לפרוייקטים מיוחדים, וזה לא היה זקוק
להסברים מפורטים, שלח לי איזה מין כאב, לא משהו, וכמה רופאים
שהצליחו בעזרת כשרון מיוחד לעשות סדרת פאשלות מתואמות היטב,
וכך לתקוע אותי לכמה שנים הגונות בגיהינום.

לא ממש גיהינום, אלא מין קורס הכנה מורחב להכרת הגיהינום, שהרי
אל הגיהינום האמיתי שמה בשמיים, גם אליו אגיע בעזהשי"ת כשאזכה
לסיים את הקדנצ"יא שלי. אבל לשם לפחות אגיע עם ידע מוקדם
והשכלה נרחבת, לא אכנס לפאניקה כמו כל הרשעים שכל חייהם רק
אכלו שתו התעלסו בילו ונהנו, וכשמגיע זמן תשלום החשבון,
ז'תומרת שם בגיהינום, תיכף נכנסים להיסטריה, ומייללים,
ומייבבים ומבקשים רחמים, ו"למה דווקא אני?" וכאלה. לא ולא, אני
אגיע לשם כמו גדול, אחד עם הרבה ניסיון, ארביץ כניסה דרמאטית
סטייל דודו טופז, אחליף צ'אפחות עם השדים והמזיקים, ואקבל
תנאים מיוחדים. או אולי... מי יודע? אולי?.. אולי בעצם החבר'ה
האלה, אלה שרקדו בילו ונהנו, דווקא הם  אלה שמגיעים בדרך כלל
לגן העדן. דרכי האל מי יידע? תיאולוגיה זה לא התחום החזק שלי.


ד. על חכמי המדיצינה

וככה במסגרת הגיהינום הפרטי שלי כאן, הפכתי מבנאדם מאושר,
שהאושר, ימח שמו, בא לו במפתיע - לבנאדם חולה, שממש לא ברור מה
יש לו בדיוק, כמה זמן זה עשוי להמשך, ובכלל, איך לעזאזל מטפלים
בזה? כמה רופאים טיפשים זרקו אבן אל הבאר בביטחון עצמי
וחשיבות, ואחר כך הרימו ידיים ונעלמו, הפנו אותי לאחרים, ורק
קיוו שלא אגיע אליהם יותר, כדי שלא יצטרכו בעל כרחם להביט לי
בעיניים.

מכאן ואילך, הודיע לי כל עולם הרפואה, מנהלי המחלקות וכוכבי
הרפואה התורניים, איש איש בתורו, במילים כאלה או אחרות, גלויות
או מרומזות,  שבעצם אין מה לעשות, ולא ברור מה יהיה, ואיך
יהיה, וכמה זמן זה יימשך, כל אחד לקח את הצ'ק השמן שלו, קיפל
יפה והניח בארנק. חלקם אפילו רשמו לי קבלה, עם לוגו נאה מעוטר
בשלל תארי אצולת המדיצינה. היו גם כמה שהרגישו אי נוחות על
שלקחו שכר, ולא נתנו שירות, פלטו אנחת יגון של השתתפות בצער
העולם, ולפעמים  זרקו איזו מילת עידוד, הכל על פי הזמן שעוד
נותר, ומפלס הסבלנות של הפציינט הבא בתור.

ה. העבודה משחררת

 וככה ידידי, התרוקנו לי החיים ממעגלים חברתיים ומהתעסקויות
בהן הייתי שקוע עד למעלי מאזני במרץ רב. למזלי הייתה לי קביעות
במקום עבודתי, מוסד ציבורי בו אני עובד כבר הרבה שנים. לפטר
עובדים חולים לא היה מקובל שמה, ובייחוד עובד וותיק כמוני,
שכבר הכיר והיה מיודד עם כולם. הניחו לי לעבוד בשעות גמישות,
להחסיר מדי פעם יום או יומיים, ואפילו שבוע. אחד הקולגות לקח
על עצמו חלק מהתפקידים שלי, ואיכשהו המשכתי בעבודה. לא שממש
התלהבתי להגיע לעבודה. חשתי חולשה וקושי רב, וכשנוצרו לחצים
בעבודת הצוות,  לא יכלתי שלא לחוש את אי-הנחת ששידרה לי
הסביבה. מדי פעם נזרק איזה משפט לא ממש נעים, כאילו לחלל
האוויר, רמיזה תמימה כאילו, אך צובטת! ועוד איך! מכתב המסתיים
במין משפט המרמז כי רצוי "להשתדל יותר". בקיצור: "זה שהוא
חולה, זה לא אומר שלא צריך להכניס בו קצת מוטיבציה ומוסר
עבודה. ושיתחיל להיות סופסוף בנאדם מועיל! כמה שנים הוא כבר
יכול להמשיך עם המחלה הזאתי שלו שבכלל לא ברור מה היא?! יש
גבול!"

אלא שהגבול היה תקוע אי שם באיזשהו עתיד, עדיין לא נראה לעין.
וכך חבר יקר, עם השנים מבחין אתה, כי עובדים חדשים שהגיעו שנים
רבות אחריך, הופכים מנהלים (ולפעמים מנהליך), ואילו אתה נשאר
תקוע באיזו נקודה, כאילו תקוע במקום, אך באמת, שוקע.

ו. האינטרנט כובל

מן העבודה חוזר אני יום יום הביתה, נזרק כמו מת על  המיטה,
מתאושש קצת, מתחבר לרשת עם המחשב הנייד ועובר לגלישה, והכל
במאוזן תוך שכיבה במיטה. פלאי הטכנולוגיה. נו וטוב, אלוהים
עדיין לא כל כך רשע כדי להשאיר אותי לבד, "בדד", כמו שאומרים
המשוררים של הזמר המזרחי העצוב. אשתי המסורה תמיד היא לצדי
דואגת לי כמו לילד קטן. גם שני ילדי המתבגרים. כך יכול אני
לגלוש באין מפריע, והסביבה דואגת לי לכל מחסור. מה אגיד לכם?
ויתר לי קצת האלוהים - גם לאל יש גבולות משלו. נו טוב, ומה
אני? מבין בתיאולוגיה?

וכך הלך עולמי  והתמקד יותר ויותר באינטרנט. כבר מלכתחילה
הייתי בין הראשונים שנחשפו לרשת, כזו הייתה עוד בחיתוליה,
ובעיקר לשימוש אקדמי, מין עיסוק מסתורי ליודעי ח"ן בלבד. עכשיו
ידידי, מצבי הרפואי, והבילוי הממושך בבית, מנותק מכל מה שהייתי
רגיל לו בעבר, הפכו אותי בהדרגה מכור. התחלתי להכיר עשרות
אנשים בעלי כינויים עתירי השראה , בפורומים שונים, בצ'אטים,
ובאתרים מאתרים שונים בארץ ובעולם. כמו הרבה גולשים, גם לי היו
כמה כינויים, שאפשרו לי ביטוי חפשי ואנונימי, כינוי לכל אתר.
למפגשים של פורומים או צ'אטים לא הלכתי. בכוונה. רציתי לשמור
על האנונימיות, ששריינה לי חופש ביטוי כמעט לא מוגבל. בכל אתר
הכרתי כמה חברים, כמו מין משפחה קטנה, ששבה ונפגשת מדי יום או
יומיים, וכבר מכירים האחד את השני, ומחליפים חוויות, או סתם
מעשיות. בפורומים שעוסקים בנושא מסוים דנים היינו בעניין כזה
או אחר, חשוב יותר או פחות,  או סתם נהנים להיפגש שוב ושוב.

ז. חכמי הרשת ואני

וככה, ידידי הנאמנים, אני מגיע גם אל האתר המה-שמו, יש בו
פורום לעסקי מדע, פילוסופיה, הסטוריה ועתידנות. מין סינטיזה של
נושאים שתכליתם לתהות על טיב היקום, והקוסמולוגיה, ומה שעושים
בני האדם בקשר לכל זה. בהדרגה הפכתי לאחד מוותיקי הפורום -
"מזקני השבט".  למזלי היה לי מזל, כלומר ידע מגוון, בהרבה מאוד
תחומים. לא ממש מעמיק, אבל מגוון. כל ימי פיזרתי לימודים
אקדמיים  על כמה שיותר תחומים. הייתה לי איזו תפיסת עולם,
שבנאדם צריך מבט רחב על היקום, ולא מיקוד עמוק בתחום אחד. נדמה
לי שהרעיון הזה נתקע לי בראש בעקבות איזה קורס על תקופת
הראנסנס. האידיאל הרנסנסי של "איש אשכולות" הזיז לי משהו,
והפכתי את תכלית חיי להתפזרות על מאקסימום תחומים. בכלל, לא
הייתי צריך את הלימודים האלה בשביל עבודתי שהתמקדה דווקא
בטכנולוגיה. לי היו איזה רעיונות על התפתחות אישית, כדי להיות
מסוגל להסתכל על העולם מהרבה זוויות בבת אחת. מין ראיה רב
ממדית שתיתן בידי את יתרון הידיעה וההבנה של התמצית של התמצית
של מהות הקיום. (צחוק הגורל הוא שהוגים כדוסטוייבסקי גורסים
שאל ההבנה הזו אפשר לבוא רק דרך התייסרות. אז הנה, קיבלתי, גם
בזה אני מומחה). כך ידידי, השתדלתי להתפרש על מגוון מקסימלי של
תחומים, גם כאלה שאין ביניהם שום קשר, ושלא יכולים להוביל אותי
לשום דבר. ערבבתי קורסים אקדמיים מדיסציפלינות שונות לגמרי, עם
סתם חוגים וקורסים וסדנאות, וקניתי ספרים בכל התחומים כמו
משוגע, והתעסקתי בחמישה תחומי ספורט שונים, ושחמט ובאולינג,
וסנוקר, ופינג פונג, שחיה, וכדורסל והיסטוריה, פילוסופיה,
ספרות, תולדות האמנות, תלמוד, סוציולוגיה, מדע המדינה, מוסיקה,
כלכלה, פיסיקה מדעי המחשב, ועוד ועוד. בשום דבר לא הייתי
מומחה, אבל לא היה תחום שבו לא עסקתי איכשהו. מין רעיון
שיגעוני שכזה. והמצחיק היה, שדווקא נהניתי מכל הערבוביא הזאתי.
את כל העולם רציתי לבלוע, ובשום דבר לא הצטיינתי באמת. כל זה
היה בתקופה הקודמת, לפני שחליתי, אבל הידע  המגוון שרכשתי,
והסגנון שפיתחתי בסדנאות לכתיבה יוצרת, איפשרו לי לזכות באיזו
הערכה של חברי אותו פורום. הוותק שהחל להצטבר אט אט לזכותי
באותו אתר, רק חיזק את המעמד. בכל תחום היה לי משהו לומר,
ותמיד יכולתי לשלב את זה באיזו מובאה מתחום אחר לגמרי, ואיכשהו
נתפסתי שם כאיזה מין איש אשכולות, מורה הדור, שכולם מתייחסים
למה שהוא כותב בכבוד ובזהירות. ידעתי קצת על כל תחום וזאת,
בתוספת סגנון כתיבה "מכובד" וקצת וותק, הקנו לי כבוד ויקר.

ח. אני זוכה בתהילת עולם

מדי יום אני ניגש, בין השאר, אל הפורום, קורא תגובות על
הודעותי; מגיב על הודעות החברים. מפעם בפעם מפנים אלי שאלות,
כאל איזו סמכות עליונה, שיכולה לספק מידע בכל תחום. את תשובותי
אני עונה תוך הקפדה רבה על הפרטים, מעיין לעתים בספריה הגדולה
שהצטברה לי בבית מכל הרכישות המשוגעות שעשיתי במהלך השנים,
מדקדק בתשובות, מציין מראי מקום, מצטט דברי חכמים, לעתים אף
מציג איזו תזה חדשה שעלתה וצפה במוחי הקודח, וזוכה לדיון מעמיק
בפורום.

ט. אלברטי

במיוחד התיידדתי עם "אלברטי", דמות בדוייה בפורום. אלברטי זהי
היה כך הרגשתי, אדם בעל השכלה רחבה מאוד. היינו עורכים  שם
פינג פונג של דיונים, תגובות על תגובות, לאורך עמודים שלמים,
דנים באיזו סוגייה מעמיקה על תורת ההכרה, זמן מרחב, קאנט,
איינשטיין,ברהאמס, פוקו, גתה, מאהלר, ראסל, קיינס, ג'וטו,
פטררקה, פרוייד, הרמב"ם, בארת, אקווינאס, אוגוסטינוס, רבי
יהודה הנשיא, דוסטוייבסקי, הזז, אבידן ועוד ועוד. את כולם
הצלחנו לערבב באיזו סינתיזה משונה שבחנה סוגיה מסויימת מאלף
זוויות ראיה. הוא קרא לי "ידידי המלומד", אני קראתי לו "אלברטי
היקר".  מה אגיד לכם, הרגשתי שרכשתי לי איכשהו מין מעמד בכיר,
וירטואלי אמנם, אבל מה זה מנפח אגו. וכל מי שהאגו של קיבל
טיפול עשרת אלפים שכזה אי פעם, בטח מבין כמה חשוב היה לי לשמר
את המעמד הזה. כל הודעה ששיגרתי הייתה מלווה במחשבה רבה,
ובדאגה שלא לפלוט איזה דבר שטות. מה אגיד לכם ידידי, מתוך
הדברים שנאמרו שם בפורום, כבר הבנתי די מהר שכמה כותבים שם הם
קאליברים אמיתיים בתחומם. כולם בשמות בדויים, בפורום צדדי כזה
שלא מושך תשומת לב, וכך פטור מעונשם של כל מיני מבקרים אקראיים
דעתנים וטרחנים, שיכולים להוריד כל דיון שאולה.  גם זאת ידעתי,
שבתחומים ממוקדים יש להם יתרון גדול של ידע והעמקה. הידע שלי
היה שטחי ויתרונו היחיד היה בזה שהוא התפרס על מרחב גדול יותר
של תחומים. לכן, התחכמתי ונזהרתי שלא להיכנס למים עמוקים מדי
בתחומים ספציפיים, פחדתי שתתגלה בורותי באיזה עניין, שאכתוב
איזו שטות קולוסאלית שיכולה לגרום לבנאדם תרבותי להתפלץ,
ולהפסיד ברגע אחד את כל הכבוד והיקר והתשבחות והמעמד. רק חסר
לי שאגיד משהו, שידביק לי תווית של אהבל לנצח נצחים.

עכשיו אתם כבר בטח מבינים, ידידים שלי, (ואתם בטוח ידידים שלי
אם הצלחתם להתמיד בקריאה ולהגיע עד הנה), איך אני צריך להרגיש,
אני עם האגו הנפוח מכל המחמאות של חכמי הדור באינטרנט, כשאחד
"דוקטור ארד" נובח עלי כמו על איזה טירון מושתן בבקו"ם. ילך
לעזאזל חשבתי. אשב חזק על החומר, אגש מחרתיים למבחן. מה זה
פילוסופיה בשבילי? כסף קטן. לקחתי יומיים חופש מהעבודה התביתתי
חזק על הספרים, הסיכומים ששלחו לי אנשים טובים, וגם על איזו
רשימת רעיונות שיגעונית של הדוקטור ארד, שמסכמת איזו תזה
דבילית בקשר ל: "איך צריך לכתוב עבודה/בחינה באופן שהדוקטור
ארד יהיה מרוצה" מין מתודולוגיה של חלוקה לסעיפים, ומה להדגיש
ואיך וכמה מילים בדיוק צריכה להכיל כל תשובה, וכן הלאה. ברור,
שטויות במיץ עגבניות, אבל הרציונאליות הזאתי שלי שוב ציוותה
עלי לציית לשיגיונותיו הספרותיים של הדוקטור ארד בכל הנוגע
לכתיבת בחינה, ולאמץ באדיקות את הז'אנר שלו. מי שמחלק את
הציונים, בטוח שזכותו לשגע את כל נתיניו הדלים ולהטמיע בהם בעל
כרחם את התזות שלו בביקורת הספרות. (וזה לא שלא היה היגיון
בשיטה. כחוט השני עברה בכל הרעיונות הגישה הבסיסית, לפיה בודק
הבחינות צריך להתאמץ כמה שפחות במהלך בדיקתו)

י. הבחינה

וכך הגעתי אל הבחינה, עם ראש מפוצץ לגמרי מקריאה לא מרוסנת
בספרות, שאפילו אלוהים לא תמיד בטוח שהבין אותה עד הסוף.
ישבתי, כתבתי וכתבתי וכתבתי. אמנם האדון הדוקטור ביקש מעט
מילים לכל תשובה (כדי שלא יצטרך להתאמץ ולקרוא יותר מדי מן
הזבל שיצרו נתיניו הדלים) אבל אני, אני החלטתי שלא אתן לבנזונה
להכשיל אותי בשום אופן, ואגייס לצורך זה את חוק המספרים
הגדולים וכל נפלאות הסטטיסטיקה. על כל שאלה שפכתי טונות של
חומר. כל מונח פירטתי לפרטיו, וסיפרתי גם את כל הביוגרפיה של
מי שטבע אותו, מיום היוולדו ואילך. לאמור: אף בנזונה לא יוכל
לטעון שאני לא למדתי את החומר. לכל היותר יטען המניאק, שלא
הבנתי את השאלה, או לא התמקדתי, או לא צייתתי להוראות, אבל
להכשיל אותי - לא יוכל. את כל הקורס דחסתי בתקציר מורחב על
נייר הבחינה. ועכשיו נראה אותו אומר, שאיני יודע את החומר.
הקורס הזה, אמרתי לעצמי, העיקר שאני עובר אותו ולא חשוב באיזה
ציון. לעבור בכל מחיר! רק לעבור, ולדחוף את הדוקטור ארד הזה
לנצח נצחים ביחד עם כל שאר הצרות שדוחפים אל מתחת לשטיח של
ההכרה. בעצם אולי אפילו קצת יותר למטה.

יא. החטא וענשו

האמת, ידידים שלי, הייתי בטוח שכתבתי בחינה טובה, ואפילו מצפון
של מנוול לא ייתן לו לתת לי ציון בינוני בלבד. אבל, תאמינו או
לא, (בעצם למה שלא תאמינו?) זהו בדיוק הציון שקיבלתי. בעצם קצת
פחות מזה. ציון עובר, אבל בצליעה קלה. כדי לשמור על צלילות
הדעת, לא בדקתי את טופס הבחינה, ולא קראתי מהן הערותיו, ומדוע
הציון העלוב הזה. לקחתי את הנייר ובעצימת עיניים תקעתי אותו
מתחת לאיזו ערימת טפסים נשכחת, מתוך ידיעה וכוונה שלא להביט
יותר בחרפה הזאתי. אני, שחכמי הדור קוראים לי "ידידנו המלומד".
אני,  שפילוסופים ומדענים ואנשי רוח שואלים אותי לדעתי על מיני
בעיות שברומו של היקום, האם זהו מה שאני "שווה" כשמדובר
בפילוסופיה? מה אני אגיד לכם ידידים שלי, האגו שלי קיבל זאפטה
במקום הלא מתאים ובזמן הלא מתאים, ושקלתי אפילו להפסיק ללמוד.
ברגע הפכתי מ"ידידי המלומד" לאיזה תלמיד עצל קשה תפיסה עם
ציונים גרועים, שאני מתבייש להראות אפילו לילדים שלי. ותאמינו
לי הם שואלים אותי כמה קיבלתי אחרי כל בחינה. איך אוכל לתת להם
דוגמא חינוכית? אבא עצלן יש לכם, אז למה שתלמדו בכלל? בקיצור
ידידי, הרכנתי ראשי והלכתי אתו תקוע באדמה למשך כמה ימים.

יב. ושוב חכמי הרשת

אבל, כבר דרשו חז"ל , מה שלא עושה השכל עושה הזמן, ובכלל. עם
חלוף משקעי החרפה מתודעתי במיוסרת, חזרתי כגנב בלילה אל אותו
הפורום של חכמי האינטרנט, ועכשיו עם אגו הרבה פחות נפוח, והחזה
כבר אינו מתוח, נזהר מאוד שלא לעשות יותר מדי רוח. אבל מה,
ההם, כלומר חכמי הדור, כלל לא ידעו על המבחן המחורבן שלי, וכך,
קיבלו אותי ברוב כבוד וטקס, "התגעגענו אליך"  הם אומרים. "היכן
היית ידידנו המלומד? מן הסתם בחו"ל. ספר! " (ואני בעוונותי -
מאשר).

וחברי הטוב אלברטי, מזה התרגש, כולו געגוע, נשפך על צווארי
הווירטואלי, וכמעט חנק אותי בחיבוקים מרושתים. כמה הייתי חסר
לו, "אין עם מי לדבר כאן", הוא אומר לי (בחשאי כמובן באמצעות
האי סי קיו). "בלעדיך ידידי המלומד, זה לא אותו דבר". נו טוב,
בפני מילים כאלה מי יכול להישאר אדיש,  בנאדם אני, אנשים
טובים, אבל בסך הכל רק איש, כמו לחזור הביתה, כך אני מרגיש.

יג. בשביל זה יש חברים

מה אגיד ומה אספר לכם ידידי, הגעגועים עשו לו, לאלברטי זה,
משהו בנשמה. רוצה הוא להכיר אותי טוב יותר, וגם קצת לספר, על
החיים שלו, האישיים, ובכלל רוצה להתחבר. והשיחות שלנו עוברות
בהדרגה מן הפורום אל האיסיקיו, תקשורת אחד על אחד בזמן אמת,
ומדברים בצאט. ואלברטי זה, מזה נדלק עלי, ומתחיל לספר לי על
עצמו ועל חייו ועל ועל ובכלל. ואיך הוא עם אשתו, שכבר נמאס לו
ממנה, והעבודה חרא, צריך הוא להתעסק עם אדיוטים שמעצבנים אותו,
ועל ההיא שיש לו מהצד, וכמה זה נחמד, ואיך לקח אותה פעם
לחוצלארץ, ואיזה מין סיפור מכר לאשתו. ויש לו בעצם עוד אחת,
שלא יודעת על הראשונה, מה אני אגיד לכם ידידי, ממש טלנובלה,
עשרה פרקים דחוסים לתוך שיחה אחת. ונו, הוא מתעניין מתוך
נימוס, "מה אצלך?", למען השוויון ערכי החברות והנימוס, הוא גם
צריך לתת גם לי להתבטא קצת, ולספר על עצמי ועל תאוותי, ואהבותי
והרפתקאותי. אבל, מזל, הוא לא באמת רוצה לשמוע. יותר נעים
ומתאים לו לספר ולספר, ומאזין טוב כמוני כבר מזמן הוא לא פגש,
אפילו לא ברשת. (ואני ידידי, מה אספר לו? על צרותי? על הבחינה
המחורבנת? והוא בכלל בטוח, הגם שלא שאל, שאני לפחות איזה
פרופסור, חוקר, או משורר, בקיצור, מזלי שהבנאדם מעדיף לדבר על
עצמו).

וכך עוברים להם כמה ימים, ואנו מתיידדים נקשרים ומתחברים. וכבר
נכנס לו איזה ג'וק לראש, הוא מזה מסתקרן אותי ממש לפגוש. לפגוש
במציאות, אולי קצת למשש, נצא נבלה, "מתי אתה מציע ניפגש?"
"אני מהרצליה" הוא אומר, כן כן, אפילו את הכתובת הוא נותן,
"תבוא, נקבע ונפגש", הוא מבקש.

יהיה נעים ומעניין, יהיה נחמד, "אז מה אתה אומר ידידי המלומד?
אגב, ושמי האמיתי הוא דוקטור בנימין ארד".