חני אברג'ל / ואם... |
לשתיקותיי הייתה תכלית,
אז הייתי מקבעת מבטך בזכוכית...
לא נוגעת בך
שוב מתוך חולשה,
לא מבקשת בחיי עוד בקשה.
עיייפה מאהבות של שקל
אולי מכל סיפורי ההבל...
אולי בעצם מעצמי... שאין בי שקט.
פורחת ונובלת בכל יום אותי תשקה,
זורחת ונושקת לקו האופק הבלתי נראה, ואחרי הכל...
שוקעת כמו שמש בחולות זהב,
מתרפקת על זכרון שמיים וכוכב.
על יופיו של מדבר בלילה קר..
על הזמן בו נגעת בי...
זה מכבר...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|