כמו משרה ציבורית במשרד אפלולי ומאובק בבניין משרדים מט ליפול
את עבודת הניירת שאתה עושה, לא יעשה אף אדם אחר

אתה מתייק רגשות
ומהדק דף אל דף
חורז חרוזי פלסטיק בסוף כל משפט שנאמר
שומר ודואג שהכל ינוע בסדר רציף
שהיא תרגיש טוב
שלא תגע בקרקע

היא גם אחרי משבר בן חמש שנים
היא גם סובלת
גם היא פצועה
היא מחבקת
היא בוכה על כתף שבורה, הכתף שלך
היא זו שרצית כל הזמן, אין מקום לטעות

אתה לוטף פנים
אתה מחייך
אתה אוהב, אתה מאוהב,
עתה מאוהב
הכל מתגמד, הכל נשכח.
היא חובשת פצעיך כמו שחבשת פצעיה
מילים שנאמרו מפלחות את מעטה הקרח שעטף את קפאון מחשבותיך
עת לבך הסדוק מפשיר ומוצא עצמו נפעם שוב

במשרד האפלולי, מתייק דף אחרון
מסדר אותו בסדר אלפאבתי בתוך ארונית כהה
ומעבר לכתף ימין
השבורה, עודך מתייק, ניצב על המשמר
ממלא מקומך
האיש שיחליף אותך,
יש עוד המון למיין, יש לסדר ולנקות ולרגש ולנשק ולגעת
אנשים ניתנים להחלפה

קום, בוא, צא, יש לפנות את המשרד עד אחת בצהריים
יש עוד המון עבודה
בחוץ ממתינה המונית שתקח אותך מחייה.