אני חושב על זה לרגע,
על כל המילים שיוצאות לי מהפה
ואני לא בטוח מאיפה הן באות,
על הרבה מהנושאים לא חשבתי קודם,
חלק מהדברים אני אפילו לא מכיר.
אבל כשבא אלי הילד עם שאלה,
מיד במבט בטוח אני עונה לו בבהירות את דעתי והשקפותיי,

פריז.

מבט מהצד,
מאיפה בא הקול הבטוח הזה?
דעתי? השקפותיי?
אף פעם לא ממש חשבתי על הדברים האלה לעומק,
ופתאום כשמישהו אחר שואל,
הכל מתחחד פתאום לתשובה בהירה?

התשובה הבהירה הזו, שרשרת המילים שיצאו באחידות שכזו
ממוח ששרוי בערפל,
אני לא כל כך בטוח שהתשובה הבהירה הזו היא שלי,
שהיא באמת באה ממני,
אז למה אני עונה?

כל המילים האלו שיוצאות לי מהפה,
אני לא בטוח מאיפה הם באות,
אני גם לא בטוח שאכפת לי,
אולי הבעיה היא שאין לי מילים כאלו משלי,
שאני יכול להסתכל עליהן ולראות את החותם שלי,
להרגיש את מי שאני על כל קימור קטן,
על כל תחילת משפט וניסוחון.

מילים משלי,
לא חייבות לבוא בחרוזים או להיות מילים גבוהות מידי,
אבל שיהיה להן ריח שלי וטעם שלי,
שיהיה להן טעם בכלל,.
מילים משלי.