"כן אדולף! אנחנו נעשה את זה" חייכתי בעוד אנחנו עושים עוד דבר
מטורף, כלומר, לאכול אבטיח בלי הגרעינים, כן, עד כדי כך מטורף.
לא נתנו לשום גרעין מטונף להיכנס לפה שלנו, בגלל כשאנחנו
מזדיינים אנחנו לא אוהבים שבפה שלנו יש גרעינים שחורים שהופכים
לעיסה מעופשת תוך זמן קצר.
עכשיו אנחנו בג'נין-רמאללה-עזה (שילוב מיתולוגי כמעט כמו
חומוס-צ'יפס-סלט), מנסים ללמד מחבלים, כלומר ערבים, למען
פתיחות מינית- כלומר, אנחנו מנסים להעלות את אחוז ההמוסקסואלים
בחברה הזאת. כמה מרושע מאיתנו, כאילו אנחנו לא יודעים שיהרגו
אותם ואת המשפחות שלהם אם הם יהפכו להומוסקסואלים.
אבל לי ולאדולף לא איכפת, כי אנחנו מאושרים, וכיף לנו ביחד.
אני מת על השפם שלו, והוא מת על השערות בגב שלי.
בעוד אנחנו מבצעים את זממינו הבטנו בטלויזיה, מסתכלים על
הילדים המאושרים שאוכלים קורנפלקס, ועל הילד שאומר לחבר שלו
"...תשכח מהקורנפלקסים שהכרת, זה קורנפלקס בטעם שילדים
אוהבים..." כאילו אנחנו לא יודעים שהילד הזה יבזבז את הכסף
שהוא קיבל מהפרסומת על זונות ועל הירואין. אבל לי ולאדולף לא
איכפת, אני מת על האשך שלו, והוא מת על העיניים שלי.
אבל אדולף קצת מוזר בזמן האחרון, הוא ממלמל תמיד על "יהודונים
מלוכלכים" ועל "זיג הייל" ועל כל מיני בולשיט שהוא חושב שמחרמן
אותי. אבל לי לא איכפת, אדולף מת עלי, כי אני יריתי בו.