סיפור מרגש וקורע לב על משמעות הקיום ועל חטיפי צ'יפס.

לקחנו מונית. הבן זונה המרוקאי רצה מחיפה עד לבת ים 200 שקל.
בן זונה. ביקשתי ממנו את הכתובת שלו. הוא כנראה לא מודע לעובדה
שהבית שלו הולך להישרף בערב יחד עם הילדים הקטנים והמטונפים
שלו שיגדלו להיות מאפיונרים בני זונות שלוקחים פרוטקשיין.
בכל אופן, כשהגעתי לבת ים נדהמתי לראות אחוז מדהים של שחומי
עור. די מטונף מצידי להגיד את זה אבל אני שונא אותם. הם כל
הזמן התחילו איתי כשהייתי קטן, ניסו לדקור אותי, ובאופן כללי
עשו לי את המוות.
אבל מאז שהצטרפתי ל-ק.ק.ק אני מחזיר מאבק, ואמא שלי מרשה לי,
למרות שהיא לא יודעת שאני ב-ק.ק.ק, אני תמיד מסתתר תחת תדמית
די חלשה ונאיבית שבה אני שואל את אמא: "למה הילדים בבת ים כל
כך טיפשים?" מעניין מה היא הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת
שאני רוצח כל כך לאט את שחומי העור האלה, היא בטח הייתה גאה
בי. מה לא עושים בשביל אמא?
בכל אופן, הגעתי למקום שקבעתי עם ד"ר סבטלנה, שם די עלוב ודי
נדוש, אבל היא באמת סובייטית, רוסיה, מזרח אירופאית, קוזאקית,
בולשיביקית, מוסקבאית, ברית המועצתית, קומוניסטית או איך
שקוראים לזה... בכל אופן, אני די מחבב את הברנשית הזאת. בכל
זאת, היא גם שונאת את השחורים המזדיינים האלה.
המקום היה די אפל, היא טוענת שזה היה פעם אטליז. היא החזיקה לי
את היד, היה חשמל באוויר והיא הראתה לי איפה היא הרגה את כל
השחורים, והיא הדגימה לי בדיוק איך היא הכריחה את הקורבנות
השחורים לשבת בתנוחה שלא נותנת להם סיכוי לצאת מהמצב, כמה
רומנטי מצידה, אני מת עליה.
ופתאום היא אמרה "גדעון, אולי תשב בדיוק בצורה של איך שאני
הורגת את הקורבנות שלי?" אני נדהמתי מההצעה שלה ומייד הסכמתי.
זה קרה די מהר אבל אני זוכר הנפת סכין ומלמול של "אני שונאת
תימנים". כמה נאיבי מצידי, אני בעצמי די שחרחר.