הוא גרר אותי אליו למשרד לפסיכואנאליזה.
הוא היה בטוח שיש לי משהו, משהו נדפק אצלי, השתגעתי, ובתור חבר
יקר וקרוב מימי האוניברסיטה עוד, הוא התעקש שהוא יהיה זה
שיאבחן אותי, כי "הוא יעשה את הטוב ביותר בשבילי..."

בעל כורחי הגעתי למשרדו בסופו של דבר, בשעה שננקבה לי, והוא
חיכה עם חיוך קורן של פסיכולוג על פניו, כאילו יצאתי עכשיו
משלוותא ומשימתו היא להקנות לי אוירה רוגעת כדי שלא אתפרע.

"נו, בוא נסיים עם זה כבר", פלטתי בחוסר סבלנות, עדיין מתקשה
להכיר בעובדה שאני נמצא בטיפול אצל חברי הטוב ביותר, שמתעקש
להטיל ספק בשפיותי.
"הגישה הזו לא תעזור לנו, רון", הוא הדגיש את שמי כאילו אני
סובל מפיגור שכלי ולכן יש צורך להיות רך איתי.
"אתה ממאן להכיר בעובדה שיש לך הפרעה כלשהי, וזה לא משהו
שהתפתח לאחרונה. הייתי מגדיר את זה כנוירוזה קלה, רק שאני
מתקשה להצביע מה בדיוק..."
"פריג'יפוביה", קטעתי אותו ללא היסוס, "זה מה שיש לי."
"פריג'...מה?!" הוא נראה מעט מבולבל, "אני לא זוכר את זה מספרי
הפסיכיאטריה של האוניברסיטה."
"נכון, כי זה לא קיים שם", הסברתי, "זו נוירוזה שאני סובל ממנה
מאז היותי נער, ועם הזמן, משהו דחק בי לתת לזה שם."
"אוקיי... תוכל לפרט בדיוק מה זה אמור להביע?" הוא הסתכל עליי
במבט חצי שואל חצי תוהה אם באמת איבדתי את שפיותי.
"פריג'י-פוביה, פחד מפריג'ידיות. יש לי בעיה עם א-סקסואליות,
נו, כאלה קרירות, שלא אוהבות סקס. אני לא סובל אותן."

נדרשו לו כמה רגעים לצאת מההלם שאחז בו. אחר חייך, והביט בי
בפנים קורנות, כאילו הגיע להארה כלשהי.
ואז פלט: "רון, אתה יודע מה? אני חושב שגם אני סובל מזה."