איריס תמיד אהבה את השיר הצרפתי הזה, שמשמיעים לפעמים ברדיו,
והרבה יותר בסתיו. נעימה רכה, שפה נהדרת. איריס לא מבינה אף
מילה. מישהו פעם אמר לה שבארץ קוראים לשיר עלי שלכת, ובצרפתית
אומרים בעצם עלים מתים. היא לא בדקה אם זה נכון. המנגינה
המיוחדת, הקול החם של הזמר, האוירה, לא היה חשוב לה מה שם השיר
במדויק, למה נכתב, מה מסופר. תמיד כשיצא לה לשמוע את הצלילים
הראשונים של השיר, היתה ניגשת לרדיו ומיד מגבירה.
והרדיו היה פתוח הרבה אצלה, כמובן שלא על מוסיקה רועשת, וכשהיו
פרסומות היא העבירה תחנה. איריס אהבה שירים שקטים, ישנים, גם
בעברית או באנגלית או בספרדית. כאלה שעושים טוב בנשמה. השירים
לקחו אותה רחוק, לחוויות מסרטים, לאושר זר, לחלומות. לשלווה
ארוכה שאפשר לשכב בה על הגב לפחות כמה שעות, נניח.
יש מנגינות שהיו גורמות לה לבכות, ויש גם כאלה שהקפיצו לה את
הרגליים, ואז היא לא היתה יכולה סתם לעמוד, אלא החלה מסחררת את
עצמה או מניעה את גופה. תמיד אהבה לרקוד, אבל מצאה עצמה מסתדרת
טוב יותר עם השירים העצובים.
לשם הולך הלב, שם מרגישים.
איריס מושבניקית בת מושבניקים שורשיים מהשרון. הוריה זאב ואלה
היו בין מייסדי, ונטעו, וזרעו, ושתלו, אחרי שניכשו וחרשו,
ואחר-כך גם חלבו ויצרו, ו.
למשפחתה היו כמה מאות דונמים יפים ומוריקים של עצי פרי, לול לא
גדול אבל עם מטילות פוריות, את הרפת הם מכרו כבר לאיש עסקים
מנתניה שהביא אנשים מהמזרח והם שעשו תעבודה השחורה. היום מושב
זה כבר לא מה שהיה.
איריס ואחיה גדלו לתוך אחריות כבדה. צריך לקטוף לפני שיבשיל,
צריך להשקות במועד, צריך לכבות את האור לתרנגולות, צריך לרסס -
דברים שאין ברירה, חובה זה חובה, כי משם הפרנסה, או כמו שאמא
תמיד אמרה: משם הלחם והחמאה. את אחראית על המזון לעופות. אתה
צריך לאסוף את הביצים. אחרכך תכנסי למטבח תאפי עוגת תפוחים.
אתה תיגש לנחצ'ה להביא את המזמרה. נו, אין זמן, לעבודה.
נכון שאיריס היתה רוצה לפעמים לקרוא בלילה עוד סיפור, אבל צריך
היה להשכים לחליבת הפרות. היא קיוותה לצאת לקייטנה בחופש, אבל
הפירות היו זקוקים לעוד ידיים קוטפות. לה ולאחיה היו עשרות
תפקידים ומשימות, אם כי אבא ואמא היו כמובן עסוקים הרבה יותר,
"עד מעל לראש" אמא אמרה, ומדי-פעם גם מעסיקים פועלים שבאו
מהמשולש. לרוב פועלות.
במשך השנים למדה איריס שהגשם והשמש והחום והקור הם אבות המזון
שלה. הם גם המשפיעים העיקריים על המצברוח של הוריה, יחד עם
כמות ואיכות הזרעים, תקינות הציוד ומחיר הניילון לחממות.
עובדות מכפרי הסביבה לא היוו אז בעיה, אבל ההורים נאלצו לעתים
לחסוך בהוצאות, ולכן הטילו פה ושם על איריס ועל אחיה עוד כמה
אחריויות. איריס חשבה שלטלי היו חיים נפלאים, "מנגנת והולכת
לים ומשחקת עם חברות". טלי בת-דודתה. לאיריס היה נדמה שבכל פעם
שהיא עצמה עוזרת לסלק גללים, טלי משתכשכת בבריכה ההיא עם
הפטריה האדומה. טלי גרה בנהריה.
לאיריס ולמשפחתה במושב היו ימים טובים יותר או טובים פחות, אבל
כל הזמן היה שעון גדול תלוי מעל ראשם, שעון הזריעה והקטיף
וההאכלה וההובלה, שעון העונות, שעון המחויבות והצריך לעשות,
שעון הקיום.
ההתמודדות היומיומית התובענית נתנה בסופו של דבר את אותותיה
באביה. זאב חלה בסרטן. הסיבה יכולה גם להיות גנטית או אחרת,
אבל אלה אשתו תמיד נהגה לומר ש"העבודה הקשה הזאת עוד תהרוג את
כולנו", אז כשנחתה הבשורה היה ברור להם ממה זה בא. הוא היה בן
למעלה מ- 60, איריס ואחיה היו כבר גדולים ובנו בחצר בתים משלהם
ונישאו וילדו ילדים. כך שכשאבא קיבל את "הדבר הזה", היו לו כבר
ארבעה נכדים. איריס ואחיה והחברים הוותיקים עזרו לאלה לשאת
בעול הגדול של ניהול המשק והמטע, נתנו כתף והיטו שכם.
בתורנויות. וזאב החל לקבל טיפולים איומים ב"הלל יפה". הוא היה
גבר אמיץ ומגודל, חסון ומיובל, שקשיים מעולם לא עשו עליו רושם
בעבר. ופתאום המחלה. זאב הלך וכלה, הלך והתכווץ, הלך ונחלש,
ותש. הכבד היה נגוע לגמרי, הכל התפשט בפנים, הכימותרפיה לא
הועילה, ההקאות שיגעו אותו, לא היה לו כח לנסוע לחדרה, "אני את
שלי כבר עשיתי בעולם, עכשיו תנו לי לנוח בשקט".
אלה תמכה בו ונלחמה במקומו, כמו איכרה. היא התרוצצה בין רופאים
מומחים, התייעצה עם כל העולם, היא נתנה לילדים הוראות מה לעשות
במשק, ובעצמה נסעה עם זאב או לבדה לבקר אצל קוסמים וידעונים.
הרי המחלה הזאת מולידה המון דברים. יש המנסים להאמין במה שקודם
פסלו, אנשים מתחילים לכבד את מה שקודם זלזלו. אלה היתה בטוחה
שהיא תוציא אותו מזה, כמו שיצאו מהבצורת הקשה ההיא כשהילדים
היו קטנים, כמו שלא אכלה משך שנה כדי לחסוך עבור מכונה חקלאית
חדשה. אבל התעצומות של זאב לשרוד כבר בוזבזו כל השנים, והוא
הבין שזה שונה. הנה משהו ש"מכרסם לך תגוף, ולא עוזרת פה הדברה,
ואתה לא יכול לפתור תבעיה עם עוד קצת השקיה או איזו תערובת
מיוחדת שהבאתי מקיבוץ בצפון". זאב פשוט הרגיש שאת הדבר הזה הוא
מוכן כבר לקבל בהשלמה כאת איתני הטבע, ש"זה משהו שאולי צריך
לטפל בו כמו שעשינו אז בסוף עם הרפת. הרמנו ידיים בגבורה".
בבוקר אחד באוקטובר הלך אח של איריס להביא שזיפים לבית של
ההורים, שלידו בנו הוא ואיריס את בתיהם שלהם ושל הילדים. בית
קטן עם גג חמוד וחלונות חומים וגינה מתוקה וגפן תלויה על
הסככה. ההורים לא היו בבית. בפרדס מאחור שמע את הטרנטה שאבא
התעקש לא למכור כל השנים, המכונית הישנה, נוהמת. הוא ניגש
לראות מה הבעיה, ומה פתאום אבא מתעסק עכשיו עם הטרנטה במקום
לשכב במיטה. ואיפה אמא בכלל?
לאח של איריס קוראים מיכאל. באותו רגע הוא עוד לא ידע שהטרנטה
בפרדס נהמה את הגאזים מצינור הפליטה אל תוך האוטו עצמו. זאב
ואלה ישבו שם שמוטי ראשים, את זה מיכאל כבר ראה מבחוץ,
בהתקרבו. הוא צרח מיד "איריס", היא באה בריצה. הם ניגשו לאוטו
הקטן, משהו היה מחובר אל האגזוז. הם פתחו מהר את הדלתות
והוציאו את ההורים, השכיבו אותם על האדמה. הבן של איריס, שהגיע
לשם גם הוא, הזמין בסלולרי אמבולנס.
זאב ואלה כבר לא היו בין החיים.
האוטו פעל, הרדיו עבד. איב מונטן. |