פגשתי אותו שעה לאחר שמצאתי את דרכי חזרה לתחנת רכבת תל אביב
מרכז. חזרתי בדיוק ממסע לראשון, והלכתי לאיבוד בתל אביב. בסוף
הגעתי. זה היה באמצע אוגוסט, לא היה כ"כ חם כמו שהיה לח,
והייתי נורא עייפה. ישבתי על ספסל ברציף 1 לחיפה,והתבוננתי
בשעון. לאחר מספר דקות הסבתי את מבטי לעבר אחד מהעוברים ושבים
שירדו בדרגנוע לרציף. בחור לבוש שחורים, גבוה ורזה, בעל שער
גלי חום עד קו הלסת , זקן תיש, ועיניים ירוקות התיישב מספר
ספסלים ממני. בידו הוא החזיק נרתיק של בס. למרות שזה היה לפני
כמעט חודשיים, אני עדיין זוכרת בדיוק איך הוא פכר באצבעותיו
וחיכה לרכבת. "גבירותי ורבותי ציבור הנוסעים"- קרא הכרוז
והשתעל- "הרכבת לרציף אחד- חיפה בת גלים, תתאחר בכחמש דקות".
קמתי והסתובבתי. לבשתי ג'ינס קרועים בברכיים וחולצה של פרל
ג'אם. נעמדתי לידו והתבוננתי בנרתיק. לאחר מספר שניות של
הרהורים פציתי את פי . "ג'אז בס, לא?"- שאלתי באגביות . "למעשה
כן.."- הוא אמר בקול צרוד כזה. התחלנו לדבר. תוך כדי השיחה
הסתבר לי שהוא חזר זה עתה מבאר שבע, שמה הוא עבד בתור טבח
באיזו מסעדה. הוא בחור לא חומרני, כסף לא אומר לו כלום, אבל
כשצריך הוא הולך לעבוד. הוא לא קפיטליסט ולא קומוניסט, הוא
התגייס ואז גרם לכך שיזרקו אותו מצה"ל.הוא בן 18 והוא הבן אדם
הכי עצמאי בעולם. הערצתי אותו. אפשר להגיד בקלות שהוא המודל
שלי. דיברנו כל הדרך לחיפה. אפשר להגיד שהתאהבתי בו קצת. הוא
היה ילד יפה. חולצה שחורה רפויה, אבל לא יותר מדי. תליון עץ.
מבט מהורהר בעינים. זה יוני. המודל שלי. |