אתה הוא המישהו המיוחד שיש אותו רק אחד,
מביט בי מכל מקום אפשרי במבט עמום וחד.
בכל בוקר אשר נשמתי יוצאת ליום חדש,
אתה מבטיח לי יום ורוד ללא שום חשש,
תמיד אמרת שאם אדע לתת אוכל גם לקבל,
שכל חיוך שלי מאיר ניצוץ ומקים פיה טובה לחיים,
גרמת לי להאמין שצריך לשמוח כשהטלפון מצלצל,
בכדי להקרין את החמימות לסביבה... לכל האנשים.
תמיד אמרת שפרחי הגן הם בריאות שמורים,
שלא נוגעים בהם, אלא רק מריחים.
ביקשת שאכסה את ראשי ואלבש ארוכים,
הבטחת שרק כך ישימו לב אליי אנשים צדיקים.
אז מדוע עכשיו ברגעים כה קשים...
אינך מבטיח לי עוד ימים ורודים?!
לבשתי את בגדיי הכתומים ויצאתי למסע של אבלים,
פרסתי את אבריי בכביש מלא דחפורים,
ביקשתי את חיי כמו ההם הימים הישנים,
היכן כל הפיות שהערתי לחיים?!
היכן החמימות שהקרנתי לכל האנשים?!
פרחי הגן שאמרת שבהם לא נוגעים...
אי אפשר להריח כי הם כבר לא נמצאים.
ראשי מכוסה ולבושה אני רק ארוכים,
ואתה הוא הצדיק מכולם... אינך שם לב למה שאומרים?
זה היה ביתי משחר אך כעת רק אבנים,
האפר מכסה את השנים... הצחוק... האושר... ואת הפרחים.
אמשיך לחייך כי אלו חיים שקיבלתי במתנה... ומתנה לא מחזירים. |