אמא
יהודית גרבר התיישבה כבכל ערב ליד שולחן הכתיבה. נורת נאון
מפזרת אור אפרפר על פני ערימות הנייר שנאספו זה שנים. יהודית
מוציאה את המפתח מהכיס, ומכניסה אותו לחריץ המנעול של המגירה
האמצעית. מהמגירה, יהודית שולפת מעטפה, שכבר מזמן העלתה גוון
צהבהב ומוציאה את המכתב. אותו מכתב אותו מוציאה מדי ערב כבר 3
שנים, עדיין מעלה בה צמרמורת.
אמא היקרה
בסוף מכתב זה, אני מקווה שלא תאהבי אותי פחות. אין מילים
שיהפכו מכתב זה לנסבל, לצודק, אבל מחובתי להסביר את מעשיי. אם
לא את, לפחות אני ארגיש טוב יותר לאחר שאסיימו. כמובן שלא אוכל
לדבר פנים אל פנים, אפילו טלפון לא בא בחשבון. מכתב, הוא הדרך
היחידה בה אוכל לאמר לך את כל אשר קרה לי, ואת מעשיי.
יהודית, כבכל ערב, קיפלה את המכתב, לקחה לגימה נוספת מהתה
שמונח לידה, ושניה לפני שהחזירה אותו לתוך המעטפה, מתחרטת
ופותחת אותו בשנית. היא יודעת שתשב ליד השולחן עוד שעות רבות.
יהודית גם מבינה שלא תוכל שלא
לקרוא אותו, את המכתב, עד סופו.
הכל התחיל כשהשתחררתי מהצבא. פגשתי את שחר. את זוכרת את שחר
נכון? עבדנו ביחד בתחנת הדלק בקצה הרחוב. תכננו לטייל ביחד
בדרום אמריקה. היינו יושבים שעות עם מפות וספרי טיולים
ומתכננים את הטיול הגדול. כשכבר חסכנו מספיק כסף וקנינו כרטיסי
טיסה, כל מה שנשאר זה לקחת עוד שתי זריקות ולעלות למטוס. שם,
במרפאה של קופת החולים פגשתי את לילך. התאהבתי בה מייד. היינו
זוג מושלם. היא הייתה כל כך יפה. פשוט מושלמת. כל כך הרבה
שנים, הייתי שומע אותך מקטרת על כך שאין לי חברה. כל כך הרבה
זמן רציתי לשמח אותך, ואותי, למצוא מישהי שאני אוהב, ושאת, אמא
תהיי מאושרת. לכן כשהכרתי את לילך, הדבר הראשון שעשיתי היה
להפגיש ביניכן. אני לא יעדתי למה, אבל חיוך לא עלה על פניך
כשהכרת אותה בפעם הראשונה. אני לא יחסתי חשיבות רבה לדבר. כל
כולי היה שקוע בלילך, ואכזבתי מאכזבתך נשכחה מהר.
הטיסה היתה מתוכננת כשבוע לאחר אותו מפגש שלי עם לילך. לא
הסכמתי לרעיון שאצטרך להפרד מלילך, ולכן לאחר שכנוע, קניתי לה
כרטיס טיסה. שחר תחילה התנגד לרעיון, אך כפי שאמרתי לו, לא
הייתה לו ברירה. "או לילך או כלום "- אמרתי, בלי לחשוב פעמיים,
עיוור מאהבה. כמה ימים לאחר מכן היינו שלושתינו על טיסה לפרו.
דמעות התגלגלו על פניה של יהודית. היא ידעה שלא הייתה נחמדה
ללילך. הכל באשמתי, חשבה לעצמה. אבל איך יכלה להיות נחמדה
לילדה. היא ידעה כל כך הרבה אודותייה ואודות אביה. כשבנה הביא
את לילך בפעם הראשונה, יהודית היתה המומה, פשוט לא יכלה להיות
נחמדה. לא כשראתה את פרצופה. והיום כבר מאוחר מדיי להיות
נחמדים. נחמדות כבר לא תעזור במקרה זה. החזירה עינייה למכתב
והמשיכה לקרוא בו.
שבועיים אחרי שנחתנו בפרו, עשיתי את המעשה הנוראי ביותר שאדם
יכול לעשות לחברו. פשוט אמרתי לשחר שלילך ואני עוזבים אותו.
תירוצי היה שאנחנו רוצים לבלות יותר זמן לבד. שחר, כנראה ידע
שזה בה, כי בלי לומר מילה פשוט יצא מהאכסניה ונעלם. בפעם הבאה
שאראה אותו יהיה בעוד חודש בבוליביה.
יומיים לא נשכחים היו לי עם לילך. הייתי מאושר עד הגג. משחר
שכחתי לגמרי, ורק לילך עניינה אותי. נשארנו בלימה בירת פרו.
יותר נכון, נשארנו באכסניה בלימה. היינו עושים אהבה מספר פעמים
ביום, כשלא פשוט היינו מביטים אחד בשני. לילך הצליחה לשכנע
אותי שהיא אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותה, לפני שעזבה אותי.
ביום השלישי בלימה, נעלמה. את ארנק הכסף לקחה, וכמובן את
הדרכונים. בהתחלה חשבתי שהלכה לטייל בעיר. לעשות קניות. אבל
כשבאחת עשרה בלילה לא הופיעה חזרה במלון, חשדות עלו במוחי.
לאחר לילה חסר שינה, שיניתי גירסתי, ולא האמנתי שברחה לי.
חשבתי שקרה לה משהו. את היומיים הבאים העברתי בסמטאות לימה, עם
תמונתה בנסיון למצוא רמז לקיומה. המשטרה המקומית צחקה כששמעה
את האשמותיי. אמרו לי להתקשר הביתה ולבקש כסף לכרטיס טיסה
חזרה, כי החברה שלי הבריזה לי. זה קורה כל הזמן, אמר אחד
השוטרים, שלי נראה יותר כמסוממם מאשר שומר חוק. מה יכולתי
לעשות. מה היית עושה במצבי אמא? התקשרתי אלייך, כמו כל בן
שנמצא בארץ אחרת ללא כסף וללא דרכון.
יהודית נזכרה באותה שיחת טלפון בשתיים בלילה. הבן שלה נשמע
מפוחד ונסער. למרות שלא בכה, יכלה לשמוע שהסתבך בצרות. כששמעה
את שקרה לו, התאפקה לא לפרוץ היא בבכי. התאמצה להשאר רגועה,
בנסיון להרגיע גם אותו. כמובן שהבטיחה לשלוח לו כסף דבר ראשון
בבוקר. היא גם ציוותה עליו לחזור מיד הביתה. כמה חבל שלא שמע
בקולה, היא חושבת עכשיו לעצמה. לגימה נוספת מהתה שכבר הספיק
להתקרר, והפנתה מבטה חזרה למכתב.
אמא. אני יודע שרצית שאחזור באותו רגע הביתה. ברגע שהיה לי כסף
ביד, נרגעתי והתחלתי לחשוב על צעדיי הבאים. כל כך הרבה זעם
וכעס היה בתוכי. האגו הגברי שלי לא נתן לי מנוח. כעסתי על
עצמי שהייתי עיוור ונתתי ללילך לשטות בי כך. הנקמה עלתה מיד
לראשי והחלטתי שלא אוותר עד אשר אמצע נקמתי. תכננתי את מהלכיי
הבאים, ותוכנית נרקמה בראשי למציאת לילך. היה לי ברור שלילך
כבר לא בפרו, והאמנתי שהיא בדרכה לבוליביה. זהו ספר הטיולים
היחיד שהיה ברשותה. שאר הספרים היו בתיקי כשברחה. מיד קניתי
כרטיס טיסה לבוליביה, ונחתתי שם לאחר יום. כמו כל ישראלי בדרום
אמריקה, ניגשתי לאכסניית הישראלים הגדולה בעיר ונרשמתי למיטה.
את שחר פגשתי, בחדר לידי ומייד ביקשתי את סליחתו. בכיתי כמו
תינוק, כשסיפרתי לו את סיפורי. התביישתי, ומעומק ליבי הבעתי
רגשי חרטה על כל שקרה בינינו. שחר כמו חבר אמיתי, סלח לי מייד
ושאל איך יכול לעזור. זה היה מוקדם מידיי לספר לו את תוכנית
נקמתי, שדרך אגב רק הלכה והתעצמה בכל יום שעבר.
יום נוסף עבר, ללא סימן מלילך ושחר ביקש שאבוא איתו לשגרירות,
מפני שמחכה לו חבילה. בשגרירות מצאתי את מכתבך ,אמא.
יהודית בכתה מעומק ליבה, כמו שהיא בוכה כל לילה בשלוש שנים
האחרונות. אותו מכתב ששלחה בדואר ישיר, נכתב יומיים לאחר
שקיבלה מבנה את הטלפון הבהול. יומיים שלמים לקח ליהודית להבין,
שבנה שיקר לה. לא גנבו מבנה וחברתו את הציוד, כמו שאמר לה, אלא
ללילך היתה חלק בעניין. יהודית גם היום כל כך כועסת על עצמה,
שלקח לה כל כך הרבה זמן לעלות על כך. כשהבינה שלילך היא הגנבת,
ישבה וכתבה מכתב לבנה. במכתב פרטה את כל יחסייה עם אביה של
לילך. היא גם כתבה לבנה שהיא עלתה על כך שלילך גנבה את כספו,
ולא שודדים בשוק כפי שאמר לה.
בסוף ציוותה עליו לחזור מיד לארץ.
"למה לא חזרת לארץ"- היא עכשיו ממלמלת לעצמה. "למה לא הקשבת
לי"- צועקת על המכתב.
למרות שיהודית כבר לא רוצה לקרוא את המכתב, היא יודעת שהיא
חייבת להמשיך. למרות שקראה אותו עשרות פעמים בעבר, וכבר יודעת
את סופו, היא צריכה להמשיך. מנגבת את הדמעות בעזרת חולצתה
וחוזרת למכתב. הדמעות מייד מתחילות שוב.
אמא, אותו מכתב ארור, שקיבלתי בשגרירות ממך, חרץ את גורלי. לא,
זה לא אשמתך. אני יודע שאת רק ניסית לשמור עליי. אני יודע שרק
ניסית להחזירי ארצה. אבל כמובן שכבר לא יכלתי , לאחר אותו
מכתב. כשקראתי שהיית מזכירה אישית של אבא של לילך, עוד לא
הבנתי לאן את חותרת. רק כשכתבת שהוא אנס אותך, התחלתי לקלוט את
דברייך. אבא של לילך היה נשוי, את היית מזכירתו במשרד עורכי
הדין בו עבד. לפני 22 שנה אנס אותך כתבת לי. אני הייתי תוצאה
של מעשה נוראי זה. לי תמיד אמרת שאבא נהרג במלחמה , עוד
כשהייתי בבטנך. לשמוע את תאוריך לגבי משפט האונס היו קשים מדיי
בשבילי. איך היית יושבת על דוכן העדים במשך 4 שנים שבהן נערך
המשפט. היית נועצת עיניים באשתו של אנסך וילדתה הקטנה מאותו
דוכן. לילך, אהבתי (לשעבר) היא בעצם אחותי החורגת. באותה שנייה
רציתי להרוג את אביה של לילך. את אנסך. כשקראתי שיצא זכאי
מחוסר הוכחות, הפכתי למפלצת. לאביה של לילך לא אוכל להגיע,
חשבתי לעצמי אבל לילך שגם ככה, חיפשתי נקמתה, תיהיה קורבן
הרגשות שלי.
עכשיו כשאני כותב מכתב זה אני רגוע, אבל באותו רגע בשגרירות
הייתי כחיית טרף הנשלחת לצייד הראשון שלה. בלי לומר כלום לשחר,
יצאתי בריצה את השגרירות לרחובות העיר. 5 שעות לקח לי למצוא את
האכסנייה בה התגוררה לילך. 5 שעות של טירוף נפש לא הוסיפו
למצבי הרע גם כך. את אשר קרה כשלילך נמצאה לא אוכל לספר
במילים.
אני יודע שכל שרצית זה שאחזור, אך בתוכך ידעת שאחפש נקמה. אולי
זה מה שרצית כשכתבת לי את אותו מכתב. נקמה. מקווה שלא אכזבתי
אותך אמא. עשיתי זאת בשבילך, וגם מה שהעשה עכשיו הוא בשבילך.
מקווה שלכדור העופרת שיחדור לתוך פי יהיה טעם מתוק יותר.
אוהב, בנך.
יהודית, קיפלה את המכתב . החזירה אותו לתוך המעטפה הצהובה,
ונעלה את המגירה. חיוך קטן עלה על פניה בין טיפות הדמעות.
גאווה נתמלאה בליבה. עכשיו תוכל לשכב לישון. |
