הטרמינל היה צפוף ושתי בנות (בעצם שתי נשים קטנות) נדחקו בין
ההמון מאזור הדיוטי פרי אל השער, השרוול ועמוק לתוך בטן המטוס,
שנח לו כמו מאובן ענק על ים האספלט.
והנשים הקטנות מתרגשות, כמעט לא מסתכלות אחת על השניה.
הנה הן עשו את זה, היה להן את האומץ. והנוסעים האחרונים עולים,
ובהכל יש התרגשות קלילה כזאת, ורוב הנוסעים צעירים, וכולם
ישראלים.
החגורה נחגרת, סרט ההסברה מתחיל והמאובן קם לתחייה.
ואני נוסע בג'יפ של פריד, מנסה ללמוד את הכבישים של בידו בע"פ.
ודודו נוהג מהר, הוא יודע שזה אזור של זריקת אבנים והפח של
הג'יפ גם ככה מעוקם.
ובחוץ רחוב מזוהם, ועוד יום בפאתי רמאללה, ועוד ארוחת צהריים
מתפספסת, ועוד אבן עוזבת את היד, ופוגעת. ושנייה שקט וכולם
מסתכלים עליי - "לפרוק!" אני צועק ועדיין חושב על ארוחת
הצהריים. שלושתנו רצים אל מאחורי הבית, אולי הפעם נתפוס את הבן
זו-- ומכה ענקית מזעזעת אותי ואני נופל על הרצפה, כאילו בלי
סיבה, והגלגלים עוזבים את האספלט ומתחילים להתקפל. וגם אני
מתחיל, להתקפל - אסור לבכות... היא חמקה לי אני לוחש, ויוסי
כבר תפס את הילד. "איזה מזל יש לנו היום" הוא צועק.
ואני מרגיש כמו ילד שברח לו בלון ההליום מהיד ועכשיו הוא עומד
ובוהה בו מתרחק למעלה למעלה, עמוק לשמים המטוס מפלח את קו
העננים והנה הוא כבר שט מעל שטיח לבן אין סופי. ובפנים האישה
הקטנה שלי מנסה לא לחשוב מחשבות גדולות, ומתעניינת בסרט
שמקרינים.
והנה היא יוצאת למסע, למסע שכל כך חיכתה לו. וגם אני מתחיל
לנסוע, אחרי שיוסי דוחף את הילד לסופה, ונוסעים למשטרת גבעת
זאב, שיחקרו אותו שם, ויגלו שגם הוא שונא אותנו, אותי, כמוני.