המשוררת ישנה על צידה הימני.
היא חולמת על האורטופד שלה.
ד"ר ליבנה במכנסי אדידס קצרים עורך מסיבה בחצר ביתו. הוא רוכן
אל המנגל, גבו כפוף מעט, והופך כנפיים ושוקיים מצד לצד.
המשוררת מתגנבת מאחוריו ולוחצת על נקודה בגבו, בדיוק במקום בו
היתה אמה נוגעת בגבה כדי לסמן לה להזדקף בעת שישבו ליד שולחן
האוכל בארוחות השבת. "בסוף עוד תהיי גיבנת ולעולם לא תוכלי
להסתכל לשמים" נהגה לומר לה כי ידעה שהמשוררת, שעדיין לא היתה
משוררת, רק ילדה קטנה עם רגשי נחיתות חמורים שאילצו את אימה
לקחתה לפסיכולוג בתקופה בה טיפול פסיכולוגי עדיין לא היה מקובל
בארץ ונחשב למותרות כגון מסאז' שוודי או ארוחה במסעדה סינית,
אהבה מאד להביט בשמים.
אך המשוררת לא שעתה להפצרותיה של אמה ובנוסף גם הזניחה את
הטיפול הפסיכולוגי ואולי בשל כך ואולי בגלל נטייה גנטית, שהרי
גם אמה וסבתה מצד אביה סבלו מבעיות גב חמורות, התכופפו עצמותיה
יותר ויותר כך שבמשך השנים באמת נעשתה גיבנת ולכן גם היתה
מטופלת קבועה זה עשרים ושבע שנה אצל ד"ר ליבנה.

ובכן המשוררת ישנה. על מיטה זוגית. שהרי הגיבנת תופסת שטח פנים
רחב. כמו עוד ראש. לפעמים היא מתהפכת בשנתה על גבה ומתעוררת
בבהלה, מנופפת בידיה וברגליה כמו חרק שהתהפך.
למעשה שמה האמיתי של המשוררת הוא שושנה. כשנולדה ראו בה הוריה,
ככל ההורים פרח רענן וריחני ואף נהגו לחבוש לראשה סרט אדום עם
פרח בקצהו. למען האמת כונתה המשוררת משוררת רק בקרב חבריה
הקרובים ובני משפחתה. לגבי שאר העולם היתה שושנה הגננת.
שושנה היא מסוג הגננות בעלות הפתיל הקצר שאוחזות בזרועות
הילדים ומושכות בכוח. היא לא עושה זאת חלילה מרוע לב, שושנה
מתוסכלת מכך שאינה משוררת אמיתית, שכן בגלל בעיות הגב, יכלה
להקדיש זמן מועט מאד לכתיבה ונאלצה להסתפק בשירבוטים מהירים
שהסתכמו בעשרים השנים האחרונות לאחד עשר שירים קצרים.
פעם כתבה כך:

הנחל הוא נחל ולכן הוא זורם כנחל.
העץ הוא עץ ולכן הוא צומח כעץ.
שושנה היא שושנה. מדוע אינה יכולה להביט לשמיים?

לא יהיה זה מדוייק לומר ששושנה לא יכלה להביט בשמיים. בתנוחות
מסויימות, כשהיתה נשכבת למשל על צידה השמאלי ומטה את ראשה מעט
ימינה יכלה לראות את צמרת הברוש הצומח מחוץ לחלון חדר השינה
כמעט עד סופה.
פעם, בעת שהלכה למכולת החליקה על שקית ניילון ולרגע קצרצר שלא
תשכח לעולם, התגלה בפניה במלוא הדרו, ענן.
שושנה נצרה את דמות הענן בליבה ולפעמים בזמן שילדי הגן נמים את
שנת הצהריים שלהם על מזרנים דקיקים, היתה עוצמת את עיניה
ומשיבה את הענן להכרתה ומתבוננת בו ומגלה בו צורות מופלאות.
פעם דמותו של גבר נאה ומשופם, פעם את פסל החירות בו ביקרה
בילדותה והשקיפה מן הראש העצום אל הרגליים ופעם תצלום רנטגן של
עצמות דינוזאור.
היא מעולם לא נישאה. מעולם אף לא הביטה ישירות בעיניו של גבר.
עד כדי כך חמורה היתה העקמת בגבה. כל חייה הצטמצמו למתרחש מן
המתניים ומטה. לכן גם בחרה לעבוד עם זאטוטים.

ד"ר ליבנה מסתובב אל שושנה ופניו הם פניה של אמה זיכרה לברכה
שאומרת: "די שושנה. את כבר לא ילדה. הגיע הזמן שתעשי משהו עם
עצמך".
שושנה מתעוררת בבהלה. עדיין חושך. היא אינה שכובה על גבה ועל
כך היא מודה לאלוהים. היא מתיישבת על המיטה ומציתה סיגריה.
העשן ננשף לעבר הסדינים. לאחר מכן היא חובשת קסדת אופניים
ונגשת למטבח. את הקסדה החלה לחבוש לאחר הפעם השלישית בה נחבט
ראשה בפינת שולחן האוכל.
במטבח מחטטת שושנה במגירת הסכו"ם ומוציאה מחברת צהבהבה, ולאחר
שהתמקמה במן תנוחת השענות עקומה על השיש ליד הטוסטר, היא
כותבת:

הלילה חלמתי על ד"ר ליבנה.
אני מביטה ברצפה אך איני מתביישת.
אני בת ארבעים ושבע וכבר לא יהיו לי ילדים.
כל שנותר לי לעשות הוא להביט בחלצי עד אין קץ.

לאחר מכן שבה למיטתה.
בבוקר לא הלכה שושנה כהרגלה לגן. היא הרימה טלפון לאחת הסייעות
ובקשה שתחליף אותה. בתהליך מייגע שנמשך שעה וחצי, היא לבשה את
השמלה האהובה עליה, שמלת קפלים לבנה עם נקודות אדומות. כשהיתה
בת עשרים וארבע קנתה אותה לעצמה כמתנת יום הולדת וכשראתה אותה
אמה אמרה ששושנה נראית כמו פרת משה רבנו.
לאחר שהשתחלה אל תוך השמלה שנקרעה פה ושם בעיקר באזור המותניים
ובנוסף מחוסר יכולת להביט במראה לבשה אותה הפוך, ירדה שושנה אל
הרחוב.

היה חמסין והשמש הכתה בחזקה בעורפה, מה שתמיד יצר מעין אפקט
חממה באזור המפגש בין הסנטר לחזה וגרם לפניה לנטוף מים. בדרך
כלל היה עניין כזה מעורר אצלה בושה כל כך גדולה שלמרות מצבה
הכלכלי המחורבן מיד הניפה את ידה ועצרה מונית. אך הפעם החלה
שושנה צועדת במרץ, ראשה לפניה מושך אותה קדימה בכובד משקלו,
לעבר הים.
שושנה מעולם לא בקרה בים. מלבד אולי אותה הפעם באמריקה בדרך
לפסל החירות. למרות שגרה רק כמה דקות הליכה ממאגר המים העצום
הזה, לא העזה מעולם לעבור אפילו ברחובות הסמוכים אליו. הגברים
והנשים המשתזפים על החוף עם עמודי השדרה המתוחים ורגליהם
הארוכות החופרות בלי דעת בחול הרך עוררו בה בושה גדולה וגרמו
לה לחוש מעוקמת ומעוותת עוד יותר ממה שחשה ברחוב דיזנגוף למשל,
ששם תמיד תמצא איזה נרקומן חסר שיניים או קשישה צולעת המקבצת
נדבות. בנוסף גם הזהיר אותה ד"ר ליבנה לא פעם שלא תעז להיכנס
לים או לבריכה. מבנה גופה הכדורי יתפקד כמשקולת ולא יצוף וקרוב
לוודאי שתטבע במקום.

בדרכה פילחה שושנה ורד אדום מחנות הפרחים והניחה אותו בשיערה.
הקוצים דקרו את הקרקפת אך כבר לא היה אכפת לה משום דבר. היא
פסעה במרץ, ידיה מתנופפות לצידי גופה.
כשהגיעה אל הים התיישבה בכבדות על החול מתנשפת. מוכר ארטיקים
עבר והיא קנתה שוקו בננה. כשסימה את הלק האחרון, קמה וניערה את
שאריות החול מהשמלה והחלה צועדת אל תוך המים הכחולים.
כשהגיעו המים עד גובה המותניים היטתה את גופה לימין ונשכבה על
גבה. היא צפה.
שושנה צפה על גבה. ברכיה מכסות על פניה וחוסמות את שדה הראייה.
היא חתרה במרץ, מתרחקת  יותר ויותר מן החוף. כשחלפה על פני
שובר הגלים רעד לפתע כל גופה. היא אימצה כל כוחותיה. פניה
האדימו. ורידים בולטים החלו רוטטים באזור הרקות. לפתע פלטה
צעקה אדירה "אוי ווי" והתיישרה בבת אחת. צליל השבירה נשמע עד
החוף. המשתזפות והמתרחצים הזדקפו בבהלה. גבר עם בגד ים הדוק
שניסה להשתלט ללא הצלחה על קרטיב שנטף לאורך זרועו אמר בידענות
שמדובר באנייה שעלתה על שרטון.
דקה תמימה זכתה המשוררת לחיות לפני שנשמה את נשימתה האחרונה.
דקה תמימה בה נפרשו לפניה השמים בכל זוהרם ולראשונה מזה עשרים
ושבע שנה חשה את קרני השמש נחות על פניה.
ענן בודד ונפלא עמד ממעל.
הליקופטר של חיל האוויר חלף ביעף.
אנפה לבנה דאתה מבלי להניע את כנפיה.