בכלל לא התכוונתי להתאהב בחמוטל. למען האמת, זה כמעט הפוך ממה
שרציתי. כשראיתי אותה בפעם הראשונה בכלל לא חשבתי עליה שום דבר
מיוחד.
היא היתה יפה, גבוהה, חכמה מאד. דיברנו הרבה עוד לפני שבכלל
ידעתי איך קוראים לה. אבל לא שמתי לב אליה בכלל.
רציתי לפגוש מישהי שונה, משהו אחר מכל מה שהיה לי עד עכשיו.
רציתי מישהי להסתובב איתה, לצאת למסיבות ולקרוא לידה ספר
בלילה. זה הכל. מעולם לא היה לי עניין בסקס, רק באינטימיות.

התחלתי לצאת עם בחורה בשם רעות, מישהי מהעבודה. יום אחד, אחרי
שבועיים, היא אמרה לי שהיא לא רוצה לצאת איתי יותר. שאלתי אותה
למה, אז היא אמרה, אה... זה לא אני, זה אתה. יופי. הבנתי שיש
לי פה בעיה. משהו מעסיק אותי. משהו? מישהי מעסיקה אותי. מאד.
מאד מאד. מישהי שהיא לא רעות, כן. אז כמו שאמרתי, זה בא לי
פתאום. היה נורא כיף עם רעות! נו באמת. היא בכלל לא העניין.

אז זה הסיפור עלי ועל חמוטל, או שאפשר לקרוא לסיפור הזה "איך
הכנסתי את החיים שלי לבלנדר". כי זה מה שעשיתי - הכנסתי את
החיים שלי לבלנדר. זה קרה ביום יפה, יצאתי לשתות קפה במרכז
העיר, וחשבתי על חמוטל. ואז נפגשתי עם נועה, לספר לה איך נגמר
עם רעות. הייתי אמור להיות מבואס, אבל רק הצלחתי לחשוב על
חמוטל. אמרתי לנועה והיא חשבה שזה מצחיק. מצחיק! זה היה טראגי,
ונועה חושבת שזה מצחיק! למי אכפת. היא אמרה לי שאני חושב על
חמוטל כבר חודש, מאז שנפגשנו בארוחת ערב אצל רועי.
טוב, אז כשלא הצלחתי להתרכז בשום דבר גם ביומיים שאחר כך,
נשברתי. אז התאהבתי בחמוטל.

לרועי יש דירת גג ליד הסינמטק. אני הולך אליו בכל פעם שאין לי
כסף לשתות קפה בעיר ולהפגש עם נועה. הוא מצידו, מקבל את זה
ומציע לי תמיד רק מין תה כזה שאף אחד אחר בבית שלו לא שותה. אף
אחד במקרה הזה זאת מרב, חברה שלו שגרה איתו, למרות שיש לה דירה
משלה בנוה צדק. כבר שנתיים וקצת הם ככה.

"אתה מתכוון להיות חבר שלי בקרוב?" זה מה שחמוטל שאלה אותי
בערב ההוא אצל רועי. דיברנו על שטויות. ניסיתי להבין מה היא
לומדת, ולה לא היה שום רצון להסביר לי. בכלל, אני לא זוכר איך
התחלנו לדבר. שאלתי "מה?!" אחרי הכל זאת שאלה מפתיעה, איך שלא
מסתכלים על זה. והיא אמרה לי שוב את אותו הדבר. אמרתי לה שאני
לא מבין מה היא רוצה ממני. אז היא ענתה שנכון, ואז היא קמה
והלכה לשבת עם מרב. כל שאר הערב דמיינתי איך הן יושבות ומדברות
עלי.

התקשרתי לרועי ושאלתי אותו מה לעשות. הוא לא חשב פעמיים ונתן
לי את המספר שלה, לא לפני שהזהיר אותי שהיא קצת משוגעת. אבל
הי, לזה שמתי לב כבר לבד.

התקשרתי. "אה, אהלן יואב." היא ענתה לי, בלי להתבלבל. אחר כך
אמרה שהיא ישנה. "אתה לא יכול להתקשר יותר מאוחר?" טוב. השארתי
לה טלפון ואמרתי לה שתתקשר אם יבוא לה. אוף, זה לא התאים לי
בכלל. למה אני צריך להתקשר אליה? ואם כבר התקשרתי, היא עונה
ואומרת לי שהיא ישנה? כולה 10 בלילה. זה לא מה שתכננתי. גירשתי
את כל המחשבות הדביליות האלה והלכתי לישון.

"אני רואה פה התקדמות!" נועה אמרה לי כשנפגשנו. "עם רעות נראה
לי שלא היה לך אכפת אם היא ישנה או ערה כשדיברת איתה."
"את סתם לא אהבת אותה, וזה לא קשור. חמוטל הייתה עוינת
בטלפון."
נועה היתה במצב רוח רע. זה לא ממש עזר לי.
"כן, חמוד, אז מה המסקנה שלך? תן לי לנחש..."
"את לא אמורה לתמוך בי עכשיו? מה העניינים איתך?!"
"נמאס לי מהעבודה שלי, נמאס לי מהדירה שאני גרה בה ומהשותף
המפגר שגר בה איתי. אני בת 28 ועדיין עושה כביסה במכבסה, וכמו
שהסיפור הזה לא משתנה מאז שהשתחררתי מהצבא, אצלך זה תמיד
הסיפורים האלה עם הבחורות המשונות שאתה מוצא אני לא יודעת
איפה. לא בא לך להכיר מישהי נורמאלית?"
"לא."
"נו, אתה יודע, כזאת שתענה לך בטלפון ותשמח לשמוע שזה אתה."
"בשביל זה יש לי את אמא שלי."
"יופי, אז אתה תתקשר אליה שוב, נכון?"
"לא."

אבל התכוונתי להתקשר. בסוף, בלילה אחד אחרי שבוע נפגשנו במקרה.
הייתי בדרך חזרה מסרט פעולה כזה שכל הדרך הביתה עשיתי תנועות
של קראטה לשותף שלי מאיר והוא עשה לי חזרה פרצופים של "אני לא
הולך איתך לסרט יותר אף פעם איזה דביל תפסיק אנ'לא רוצה שיראו
אותי איתך" כמו שהוא תמיד עושה לי. אבל הוא נהנה מזה בטוח, כי
בסוף הוא בא איתי שוב כל פעם.
ואז היא היתה שם מולי, דיברה עם חברה שלה באמצע כיכר דיזנגוף.
מי מגיע לפה סתם ככה באמצע הלילה? לא ידעתי אם היא תזהה אותי
אפילו. היא זיהתה. היא אפילו חייכה ואמרה לחברה שלה "רגע, אני
רק אומרת פה שלום למישהו" ואני כבר דמיינתי איך היא באה למאיר
ולא אלי.
"יואב, מה העניינים?" ככה היא אמרה לי, ואני ניסיתי לא ליפול
בפח. ידעתי שאני עוד אחשוב הרבה על המילים שייצאו לי מהפה
עכשיו, אבל כבר לא היתה דרך חזרה. "טוב, מה איתך?" היתה השורה
המוחצת ששלפתי. זהו, עכשיו היא שלי על בטוח.
היא שאלה אותי קצת על הסרט, ואני ניסיתי להבין מה היא עושה שם.
היא לא רצתה להסביר לי. ראיתי שאין לנו עוד מה להגיד, הסרט
עצמו היה די משעמם, והרגשתי קצת בן 16, אז קפצתי על מאיר שהיה
מבועת ונבוך. בשביל זה יש חברים, לא? החברה שלה סימנה לה שהגיע
הזמן ללכת. אינטואיציה נשית.

אפילו אחרי אסון הצונאמי לא הרגשתי שהיתה קטסטרופה כמו שהפגישה
הזאת היתה. אבל זה לא היה הסוף עם חמוטל. לא לא.

"חמוטל, אני רוצה הזדמנות לעשות את הבלתי אפשרי," כתבתי לה
במכתב יום אחרי שנפגשנו ליד הקולנוע. "אני רוצה להתבונן מהצד
ולראות את הדברים כמו שהם. אני רוצה לחוות את הרגשות בכל
העוצמה שיש להם להציע לי, באותו הזמן בדיוק. לראות את הפרטים
הקטנים שמרכיבים את המציאות שלנו. לא אקבל לעולם את הפרשנות
שנולדנו כדי לזכור. זה לא אכפת לי, את מבינה?"

שמתי בול והכנסתי לדואר לפני שאתחרט. ואז התחרטתי. אוי נו, איך
מוציאים את המכתב המחורבן הזה מהתיבה. לא היה מה לעשות, ובטח
לא התחשק לי לארוב לדוור או להוציא את זה מהתיבה שלה. אוף! כמה
טיפשי.

עברו ארבעה ימים עד ששמעתי ממנה. אם אפשר לקרוא לזה ככה. חמוטל
אמרה למרב שאמרה לרועי שאמר לי. אז זה מה שהיא אמרה:
"אני רוצה להצטרף לסיבוב".
הייתי בעבודה, ולא הצלחתי לעבוד. משהו שדי חזר על עצמו, מאז
שהסיפור הזה התחיל. ארבעת הימים האלו היו גיהנום.
רועי התקשר אלי, למה היא לא דיברה איתי? קיויתי שהמסר שלי יהיה
מספיק עמום, לא רציתי שהיא תבין באמת. את זה הבנתי רק אחר כך.
אבל - היא הבינה. כנראה.
"אז חמוטל מוסרת שהיא רוצה להצטרף לסיבוב", הוא אמר לי בטלפון.
"אני מקווה שאתה מבין על מה מדובר. אני ומרב כבר מזמן הסכמנו
שתהיו מושלמים ביחד. שני החברים הפסיכיים שלנו. תעשה חיים,
חמוד."
נשמע מבטיח, נכון? גם אני חשבתי. מסתבר שחמוטל לא.

נפגשנו בסופשבוע אחרי שיחת טלפון אחת שבה אמרה לי שהיא קיבלה
את המכתב. "אני אוהבת לקבל מכתבים, זה כמו מתנת יומולדת", היא
אמרה.
"יופי, כי כשניפגש נוכל לחסוך כסף ולאכול משקית ההפתעה", השבתי
בטקט שמאפיין אותי בשיחות האלו.
"דווקא לא. אני גם אוהבת בתי קפה. ניפגש בבית קפה, אני
מזמינה."
ככה כבר הסגרתי את העובדה שאין לי כסף. לא היה לי ספק שאני
בכיוון הנכון.
ישבנו במקום קטן שנפתח שבוע לפני. קראתי בעכבר. קראו לו "אופה
עם קפה" או "קופי עם אופי" משהו כזה.
והיא ישבה והסתכלה עלי. לא הורידה ממני את המבט כמעט עשר דקות.
ישבה מולי ונעצה בי מבט מרוכז. הייתי די שליו. באמת. אבל למבט
הזה שלה היה אפקט של עינוי סיני.
"חמוטל", התחלתי.
"חמו-טל", היא תקנה אותי.
"כן, חמוטל", הסתכלתי עמוק לעיניים שלה שלא זזו משלי. "אני שמח
שאנחנו נפגשים."
"יופי. הקפה כאן טעים והיה שווה ביקור. אבל אין לי חשק לסמול
טוק."
זאת היתה תחילתה של מתקפה חזיתית בלי רחמים. היא שכחה את הלב
שלה בבית כנראה.
בקשר ללב שלי, הוא נהפך מהר מאד למאפה לצד הקפה, שאגב, באמת
היה טעים.
"תגיד, אתה מסוגל לחוות דברים בצורה טוטאלית?"
"לא, אבל אני רוצה ללמוד, למה?"
"אז בוא נתחיל בזה שנלך בלי לשלם פה. מה אתה אומר?"
"אוי חמוטל, זה ילדותי. חוצמזה שאת מזמינה, אז אין לי אינטרס.
מילא היית אומרת לברוח לקפריסין להתחתן..."
"טוב, אני מציעה שנתחיל בלברוח. אין לי כסף וגם לך אין. אם אתה
מתכוון להתקדם איתי לאנשהו אז בוא נתחיל מכאן. אני לא מציעה
הרפתקאה קלישאתית, אני פשוט פרקטית."
ניסיתי להבין אם היא רצינית עוד כמה דקות, ואז בלי שהיא תזיז
את העיניים משלי, קמתי והתחלתי ללכת. כשהיא היתה לידי לקחתי את
היד שלה והתחלנו לרוץ.
הגענו לגינה קטנה מתנשפים מאד, והיא התחילה לצחוק בקול. להשתעל
ולצחוק. "בלעתי איזה חרק בדרך, איזה חרא!" היא אמרה תוך כדי
שיעול וצחוק.
התיישבתי על ספסל וניסיתי להרגע. היא התיישבה לידי וחייכה.
שתקנו חצי דקה ואז היא שוב התפרצה בצחוק. "זה היה כיף", היא
ניסתה לומר.
"עכשיו רק צריך לגנוב סיגריות מהפיצוציה כדי שיהיה מושלם,"
אמרתי.
"הדרך לקפריסין עוד ארוכה, זה לא רעיון רע שנצטייד."
"את רצינית, נכון?"
"כן. נתחתן ויהיו לנו ילדים. הנה לך טוטאליות, דווקא מתאים
לי."
עכשיו דווקא רציתי שהיא תסתכל לי בעיניים.
"בואי, נלך לים".
"לא, אני הולכת הביתה."
"מה? פיספסתי משהו?"
"כן, אותי. אני רוצה להיות נורמאלית, ואתה רואה בי מישהי שאני
לא רוצה להיות. אל תרגיש רע, אתה לא הראשון."
"ואיך בדיוק מה שעשינו מסתדר עם נורמאליות?"
"אמרתי לך. זה היה שיקול פרקטי."
ואז היא קמה והלכה. היא עוד הסתובבה וחייכה אלי אבל זה היה
הסוף.