המבוך


כשהיה בן 15 , ההורים של יונתן לקחו אותו לטיול באנגליה.
לונדון ליתר דיוק. מזג האוויר היה נוראי. מינוס מעלות בחוץ,
והחימום במלון לא עבד. אפילו משחק הכדורגל של ארסנל נגמר בתיקו
0-0. אחרי יומיים של צפייה רצופה בטלוויזיה נשבר. לבש את מעיל
הפליז ויצא לשוטט בעיר.

מסתובב לו יוני בין עשן המכוניות, בתי הקפה והפאבים של
דאון-טאון לונדון. שלט פרסומת קטן תפס את עינייו. " המבוך -
אטרקצייה חדשה בעיר" - נכתב באותיות שחורות על רקע צהוב. שם
הרחוב היה מוכר, חמש דקות הליכה חשב לעצמו.



"15 פאונד" - ביקשה הקופאית בכל צפצפני ומבטא כבד. " הרבה כסף
בשביל מבוך" -כמעט התחרט שבא. זקן שישב על שרפרף בכניסה חייך
ולקח ממנו את כרטיס הכניסה. " שלוש טעויות ואתה נפסל" - לחש
הזקן עם החיוך. בלי להבין למה התכוון נכנס יוני בדלת הכחולה.
מוזיקת מעליות זימזמה  באוזניו ומולו מסדרון ארוך. קירות
צבועים אדום וחצים צהובים מורים לו להתקדם.בקצה המסדרון שתי
דלתות. האחת אדומה, השניה צהובה. שולחן עם קפה "עלית" ביניהן.
" שב על קפה, לפני שתחליט" - נכתב בעיברית על דף כחול. יוני לא
אוהב קפה והחליט לוותר על התענוג ולא לבזבז זמן. לא כדאי שאמא
תתחיל לדאוג, חשב לעצמו, ובראשו מדמיין את אמא בוכה לאבא שיוני
עוד לא חזר. בלי לחשוב פעמים הפנה מבט לדלת האדומה והושיט יד
לידית.

מצד השני של הדלת חדר צבוע שחור. הדלת נטרקה מאחוריו, ורעש
הבריח הננעל נשמע. מוזיקת טראנס ברקע. בפינת החדר נר בוער
ולידו כיסא. על הכיסא אשה, או ליתר דיוק ילדה. עכשיו כבר הבין
במה מדובר. חברה שלו לשעבר יושבת בפינה, לבושה שחור ומקללת
בצרחות מחרישות אוזניים. " ככה אתה עוזב אותי, גומר איתי
בטלפון. אין לך אומץ לומר לי את זה בפרצוף, יצור חסר  תועלת.
חשבת שאני יושבת ובוכה כל היום בגללך? אימפוטנט, עוד באותו
לילה נסעתי לדני ושכבתי איתו. תאמין לי היה יותר טוב מאשר
איתך. אגואיסט , פעם אמרת לי שאתה אוהב אותי? פעם קנית לי פרח?
חתיכת בן-זונה , עוף לי מהעניים לפני שיהיה פה רצח"- השתתקה
והוציאה סכין קומנדו מהתיק. יוני פעור הפה לא הבין מה קורה לו.
לרגע חשב שהוא בחלום, ואז חדר להב הסכין אל ידו הימנית. דם
משפריץ לכל עבר, והחברה עם חיוך רחב על פניה, הסכין עדיין בידה
המונפת למכה הבאה. יוני חזר לדלת ויצא בריצה מטורפת וצעקות.

לפני שנתקל בשולחן הקפה, עוד הצליח לשמוע את מוזיקת המעליות
המרגיעה חוזרת לאוזניו ואז התעלף.

"הכל בסדר, בחור?"- שאל הזקן עם החיוך מהכניסה. הפעם כבר דיבר
עברית. " יכול להיות יותר טוב"- ענה יוני ,מנער את ראשו בנסיון
להוציא את הכאב. עכשיו הקפה נראה רעיון מצויין, ניגש להכין
לעצמו כוס. הזקן לחש באוזנו, שנשארו לו רק עוד שתי פסילות
ונעלם.

הדלת הצהובה הובילה למסדרון נוסף. קירות צבועים תכלת וחצים
לבנים מראים לו להתקדם לסוף המסדרון. שתי דלתות עומדות מולו.
האחת לבנה ,השניה תכלת. ביניהן  שולחן. עליו מחכה פיצה
משפחתית, עם תוספת זיתים ופטריות. נגיסה ראשונה רומזת שהפיצה
המתינה על השולחן שעות או אפילו ימים. באמצע החתיכה השניה איבד
תאבון. אמא מחכה, אמר לעצמו בקול רם, ובראשו תמונה של אמא
נותנת לשוטר תיאור שלו. יוני ניגש לדלת הלבנה. מוזיקה ישראלית
של שנות השישים  ניגנה בצידה השני של הדלת. שישה חיילים עומדים
בשורה ומפקד לידם צועק. המפקד מבחין לפתע ביוני וניגש אליו. "
למה אתה מחכה, תצטרף לכולם" - פוקד המפקד ונותן ליוני רובה M
-16 . " ברוכים הבאים למתקן אדם" - ממשיך המפקד. יוני מבולבל,
מביט סביב. בסריקה ראשונה ראה רק חול צהוב. מאחוריו אוהל 12 ,
ודלת לבנה ממנה נכנס, או יותר נכון יצא. מיד קם יוני ממצב
שתיים בו היה וניגש לדלת. המפקד שהיה עסוק בצעקות לא הבחין בו
עד הרגע האחרון. שושנה דמהרי פיזממה ברקע "חמניות", ויוני פתח
את הדלת וקפץ לתוכה בלי להביט לאחור. כך סיים יוני את שירותו
הצבאי. התחמקות כזו מהשירות, אפילו ללא עזרת קב"ן, היתה פשוטה
משחשב.

יוני חזר לפיצה וסיים את החתיכה השניה. הזקן הפתיע אותו מאחור.
חיוך רחב על פניו - "עוד פסילה אחת ואתה בחוץ" - צחק בקול רם -
" כדאי שתזדרז, אתה בן 35 ועדיין לא מצאת את חלום חייך" -
הוסיף - " חוץ מזה אמא מאוד דואגת".

"אני רק בן 15 "- אמר לזקן שכבר נעלם מעיניו. " אני רק בן 15 "
- חזר ואמר לעצמו. דמעות החלו זולגות בעיניו בדרכו לדלת התכלת.
יוני כבר מזמן הפסיק להנות, וכל שרצה זה לצאת ולחזור למלון.

מוזיקת המעליות המשיכה לנגן בצידה השני של דלת התכלת אליה
נכנס. מסדרון סגול ניצב מולו. שום חץ לא היה על היה על הקיר.
היה לו מובן שעליו להתקדם לקצה. על הקיר ניצבה מראה. משמאלה
דלת סגולה, ומימינה דלת שחורה. יוני לא זיהה את האיש במראה.
מולו עמד זקן, 60 לערך. כל תנועה שיוני עשה, עשתה גם הדמות
במראה. יוני נלחץ. דמעות ממשיכות לרדת לסנטרו וכך גם לזקן
במראה.

ללא שיקול דעת, ניגש יוני לדלת השחורה בתקווה למצוא את היציאה.


יוני אכן מצא את היציאה. רק שהיה כבר זקן מכדי ללכת. התיישב על
השרפרף בכניסה וחיוך מרוח על פניו. אם רק היה בוחר בדלת
השנייה, הרהר לעצמו, היה נמצא עכשיו בחלום חייו. איים
הקריביים, אישה מקסימה לידו, כמה ילדים מסביבו ובקבוק בירה
ביד.

במקום כל זאת, יוני יושב היום על שרפרף בכניסה למבוך. חיוך על
פניו, קורע כרטיסים בכניסה ומזהיר את הבאים - " שלוש טעיות
ואתם נפסלים..." .