כעת,
כל שנותר הוא שלכת
תקוות מנופצות שמתדפקות
על חלונות סגורים.
הוא עומד שעון על הרמזור
היא ניגשת ומבקשת אש.
טיפה של אור על רקע
שמיים אפורים של סתיו.
עכשיו,
עוד לא מכיר אותה
והיא אותו.
עומדים ומעשנים ביחד
שניות של אכזבה עולות ברוח
ומתמזגות בערפל.
היא אומרת שהתעייפה מהגשם
הוא שואל אם היא לבד בעיר.
שותקים.
על פני הכביש חולפות
כמו מים במפל
מכוניות.
הן עוצרות, כשאדום
משתקף בזגוגיות הגשם.
הוא מחייך חיוך שבור
של רגשות מרושתים,
ומסתכל הצדה.
"על פסי רכבת לעולם אין שלוליות
ובוץ" לוחשת, והוא מהנהן.
אחר-כך,
הוא קונה להם קפה בפינה,
והם שותים.
שתיקה של זרים-קרובים
אל המולה של כביש בינעירוני.
בסוף, היא מחייכת.
אומרת תודה, חוצה את הכביש
בירוק ומתנדפת באחת הפניות.
הוא נשאר לעמוד,
בטוח שכל מה שהיה, לא הסיפור
שלה,
כי אם שלו. |