אף אחד לא יודע מה קרה לאלמה.
אחר צהריים אחד, בקיץ הלוהט, היא נמצאה מוטלת מתה מתחת למרפסת
דירתה. עוברים ושבים הביטו בגוף הזעיר שרוע על המדרכה והפנו
מבטם הצידה, לכאורה מחפשים דבר מה שאיבדו טרם צפו בה נותנת
אותות חיים אחרונים. שערה המדובלל נח כשמש סביבה, ידיה פרושות
לצדדים, רגליה היחפות מוטלות ברפיון בזווית לא אופיינית. פניה
העייפים פנו לכיוון המדרכה וזרעים קטנים של דם החלו לטפטף
ולזלוג על הקרקע הפצועה. מי יודע כמה זמן שכבה כך, ייתכן ששעות
רבות נצרבה בשמש על אף שכבר לא היה באורה כדי להכאיב לה. רק
לעת ערב גחן עליה אחד מבאי הרחוב והחליט להזעיק סוללת מתנדבים
של מגן דוד אדום. במהרה הגיע רכב גדול בצפירה ובאורות, קפצו
ממנו חיילים אמיצים בשירות הרפואה, למעשה ילדים קטנים שרואים
בהתנדבות דרך למלא את חובתם לעיר. אובדי עצות ללא סמכות להכריע
בעניין החיים או המוות, לקחו אותה אל בית החולים הקרוב בעודם
מנסים להנשימה ולבצע עליה את התהליכים הסדירים כמו שביצעו על
הבובות חסרות החיים במבחני הקבלה. אלמה הייתה מתה כבר שעות. כל
ניסיונות ההחייאה העקרים של בעלי המדים והאפודות נראו יותר כמו
התעללות בגופה מאשר ניסיונות כנים להשיב לה מעט רוח חיים. לאחר
שנשאוה המתנדבים על אלונקה מוכתמת בדם קודמיה, לא השתנה דבר
ברחוב הקטן, האמבולנס שעבר בו כרוח סערה נשכח עד מהרה,
והזבובים שעברו לגור על הצבע האדום שנותר שם רק הוסיפו לתחושת
הלכלוך וההזנחה. כמו בקסם אחיזת עיניים של קוסם גדול רגע אחד
היו החיים עם אלמה, וברגע שלאחר מכן כבר לא. אותו בן רחוב שגחן
עליה, איתמר שמו, המשיך גם הוא בענייני היום והותיר את המאורע
החריג לטיפולו של העבר.


אף אחד לא יודע מה קרה לאלמה.
בדירתה השכורה לא נותרו שאריות של סערת נפש, מכתב וידוי או חוט
כלשהו שיקל על חוקרי המשטרה בפתרון העניין. אי הנוחות שנגרמה
במטה בעקבות המאורע המעורפל, העיקה על בעלי המדים שנצטוו לפתוח
תיק בעניין המוות הפתאומי שאירע ברחוב תר"ן בשעות בין-הערביים,
או אולי לפני כן, אף אחד לא יודע בוודאות. רוח הפרצים השורקת
בדירה דרך החלונות הפתוחים לרווחה ודאי שלא הקלה על התחושה הלא
נעימה של אותם גברים צעירים בעלי משפחות, אולי אפילו אבות
לילדות צעירות שגרו בגפן אי שם בדירה שכורה אחרת.
הודעה נמסרה למשפחה, בעיתון המקומי הופיעו תמונה ומילים אחדות,
ונדמה היה שאפילו הזבובים החלו לעזוב את ביתם החדש שסימני
החיים החלו לדהות בו נוכח עבודתם הנמרצת של עובדי העירייה שהיו
מופקדים על רכבי ניקיון המדרכות. חברי הילדות של אלמה מהיישוב
הצפוני שבו התגוררה לפני שעברה למרכז בשם אידיאולוגיה תמוהה
ומשיכה בלתי מוסברת לעיר העמומה הוציאו לזכרה עלון זיכרון ובו
קוננו עליה וכתבו במילים של אבל כמה נפלאה הייתה וכמה פתאומי
מותה. האורחים הרבים שפקדו את בית המשפחה בשבעה ואחריה החלו
להתפזר, התמעטו והלכו, ורק בני משפחה בודדים וחברים קרובים
נותרו עם סימן שאלה בוער ומדמם צרוב בליבם. התיק במשטרה, על אף
שלא נסגר, הוקפא באופן טבעי, מחוסר ראיות. בצעד נואש רכשה
המשפחה את הדירה מתוך התקווה העמומה שכרסמה בהם, אולי יבוא יום
ויצוץ רמז קלוש שיאפשר פתיחה מחודשת של הדיון בנסיבות מותה. על
אף שהמשפחה זכתה לקבר שאפשר לפקוד אותו, הרצון שלהם בסיבה
ברורה למותה של הנערה הצעירה טרף אותם. אחיה הגדולים של אלמה
עזבו את בית ההורים ועברו לגור במקומות מבודדים בדרום הארץ
החרוך, בנוף המנוגד כל כך לנופי ילדותם. הוריה של אלמה הפכו את
ביתם לקפסולת זמן שמשמרת את זכרה, הבית הקטן הלך ונחבא תחת
צמחים מטפסים ועצי פרא. עלי השלכת נערמו ערמות ערמות בחצר
הגדולה וגדר העץ הלבנה שהייתה תמיד מסוידת בקפידה, ניצבה עכשיו
עקומה ומקולפת, כמו משמר חיילים ממרר בבכי. זוג הזקנים שהלך
והלבין מפאת העצבות יותר מאשר בהשפעת הגיל נהפך לצל של עצמו,
שוטט מצד לצד בדירה האפלה בעיניים בורקות מאי-שקט שאין לו
מזור. בתוך הבית נראו החיים כאילו קפאו. תמונות חדשות לא
הופיעו על הקירות, מיטות היחיד לא הוחלפו במיטות זוגיות ונכדים
לא קיפצו על הספות שעדיין נשאו כתמי שוקולד שהותירו אחריהם
שלושה ילדים שובבים. אפילו העיתון היומי נראה זר בסביבה
העתיקה; התאריך המתחלף על העמוד הראשי היה העדות היחידה לכך
שהחיים העייפים המתנהלים כברירת מחדל בין ארבעת קירות הבית הם
עדיין חלק מהעולם המתפתח שבחוץ.

איתמר בן דוד, סטודנט אדמוני למדעי בעלי החיים וחובב ספרות
מושבע, עבר לרחוב תר"ן 1 בזכות חוזה שכירות נוח במיוחד. דלת
דירתו בקומה הראשונה הייתה בדיוק מול דלת הדירה הטיפולית שבה
התגוררו חמישה חולי שיתוק מוחין ביחד עם מטפליהם. הרעש מהדירה
הפריע לרוב דיירי הבית, אך לא לאיתמר. בהיותו המבוגר שבין
חמישה אחים, רעשים משום סוג לא יכלו להוציאו מהריכוז, אולי פרט
לקולות של חתולים מייללים, בלילות לפני בחינה. על אף האיסור
המוחלט על גידול בעלי חיים שהטיל בעל הבית, החליט איתמר באחד
הימים לאמץ חתולה תינוקת שנולדה בפח האשפה הירוק מתחת לבניין.
דוב הייתה שקטה במיוחד ואת רוב זמנה בילתה בלול תינוקות שנאסף
מהרחוב ומולא בשמיכות ובכריות כדי להנעים את זמנה. באהבה עדינה
האכיל אותה איתמר בחלב מטפטפת, מאחר שמשפחתה החתולית הועברה על
ידי פקחי העירייה למקום אחר,  על פי דרישת הדיירים. מדי שעתיים
קם אליה ביום ובלילה, ליטף אותה ודיבר אליה מילים טובות
שישכיחו ממנה את תקופת חייה הראשונה באשפה.
דוב הייתה אסירת תודה. במשך החודשיים הראשונים שלה אתו הלכה
וגדלה וקיבלה תווי פנים ייחודיים. נראה שאפילו הגיבה לשמה,
חייכה בעיניה במבט נוגה אך מלא אהבה. חבריו של איתמר מהפקולטה
פקדו את דירתו המסודרת בעיקר בשעות הערב המקודמות, ישבו במרפסת
הקטנה עם עיתון הספורט ושוחחו על החיים. מפליא היה הדבר, אך
אפילו גברים מיושבים שכמותם בילו שעות ארוכות בתכנון טיולים
ארוכים מסביב לעולם ומעשי גבורה שיבוא יום וייעשו. דוב ישבה
ביניהם על השולחן הנמוך, מבט חולמני על פניה וגרגור עדין נשמע
תמיד מפיה. ייתכן שהיה זה הגורל, ייתכן שעתיד בלתי נמנע או דרך
חיים שאין לסטות ממנה, אך כל אותם מעשים גדולים שנשמעו כה
משכנעים כשבקעו מפיהם של חבורת האדמוניים, נותרו מילים של
חלומות ללא אחיזה במציאות. ערבים רבים כל כך ניסו לשכנע את
עצמם שביום מן הימים ייצאו מהעיר לעבר עתיד גדול ומפתה, יוכלו
לכבוש את העולם בסערה, לפגוש בעלי חיים אקזוטיים ולחיות את
הרגע. "קארפה דיאם" כמו באגודת המשוררים המתים, אותו מבט
חולמני ופתטי, אותה אמונה ילדותית שנקברה לאט לאט תחת הריסות
של חיים רגילים למדי. הכיבושים היחידים שזכה להם איתמר היו
בספרים. מסעות לעבר מחוזות רחוקים, ביקורים חפוזים בממלכות
העבר ובאימפריות העתיד, נסיכות של סוכר וארמונות של קלפים
מילאו את ימיו, עד שרוקנו ממנו את הצורך להגשים את כל אותם
הדברים בעצמו. השיחות הארוכות והדיונים המפרכים על משמעות
החיים ניתקו אותו לחלוטין מהצורך להיאחז ב"חוסר המשמעות של
הקיום האנושי", כדבריו.
כן, איתמר היה איש של מילים, איש של רוח ושל חלומות. המעשים
היו ממנו והלאה, השאירו לו שנים אחדות של ריחוף מענג על ענני
התקוות העמומות, הרחק מהמקום האמיתי. אפילו בלימודיו, בהם
הצטיין כי לא הייתה לו דרך אחרת, ראה חובה שיש למלאה כדי לפתוח
פתח לעתיד אחר במקרה שתכניותיו הגדולות לא ייצאו לפועל. אין
לדעת אם בעצמו האמין ללא סייגים ביכולתו לחיות חיים של ריגושים
והרפתקאות, אך כלפי חוץ לא נראה שהטיל בכך ספק. הביטחון שלו
ביכולתו לשנות את העולם הדביקה את הסובבים אותו והכניסה גם
אותם למערבולת של אמונה המנותקת באופן מוחלט מכבלי המציאות.

אלמה שכבה על הספה בסלון ובהתה בכוכבים שנצצו על תקרת החדר;
בחוץ זרח הירח וחייך במכתשיו אל שמי הערב המשיים של הקיץ. להט
היום התחלף במשבי רוח קלילים, משפחות יצאו לטיולי ערב עם
פעוטות בעגלות ומוכרי הירקות החלו מקפלים את סחורתם ומפזרים
שאריות לחתולי הרחוב. העצבות התבשלה בה בפנים והחלה לגאות
ולמלא את גופה בזרמי ייאוש שנשלחו דרך כלי הדם גם לפינות
המרוחקות ביותר. עפעפיה היו כבדים והיא ניסתה להירדם ללא
הצלחה, כל אימת שניסתה לעצום את עיניה ולחמוק בדממה לעולם
החלומות, החליט פרץ אדרנלין להשאירה ערנית. החרדה החלה להשתלט
עליה, ועיניה נפקחו בבת אחת, בהו שוב בעייפות ובתסכול בכוכבי
הפלסטיק שהודבקו על תקרת הסלון. היו אלה הימים האחרונים של
הקיץ, סוף השנה בישר בשבילה סוף לשנת השירות שהעבירה בשכונת
מצוקה בקרבת מקום. כל כך הרבה דברים הרגישה שעליה להספיק לפני
שתיאלץ לארוז את חפציה ולשוב לבית הוריה, היא ספרה לאחור את
הימים ואלה חלפו במהירות הבזק מותירים אותה מפוחדת ומתוסכלת.
היא הגיעה לקריית משה לפני כמעט שנה, בפעם הראשונה שבה דרכה כף
רגלה הלבנבנה בחצר המתנ"ס חשבה שלא תוכל לשרוד שם יום אחד.
כשהכריזה אלמה בפני משפחתה וחבריה על רצונה לדחות את השירות
הצבאי ולעשות שנת שירות לאחר לימודיה בבית הספר התיכון, נתקלה
במבטים מוזרים ובהתנגדות רבה. מאחר שמעולם לא היה די בדעות
אחרים בשביל להניא אותה מהחלטותיה היא ניסתה להתעלם מהביקורת,
ארזה את חפציה ושמה פעמיה למרכז הארץ הלח והמלוכלך. המעבר
מהיישוב הצפוני שבו התגוררה לעיר מרכזית, טבע בה את חותמו;
במשך שבועות פחדה לצאת מדירתה מרוב בושה להראות את פניה ברחוב
ההומה. היא פחדה מהמופקדים על ניקיון העיר, שחרף מאמציהם נותרה
מנומרת בעטיפות ריקות ובשאריות זבלים שקיימו חבורות גדולות של
חתולי רחוב, מבאי הרחוב שנראו לה תמיד כאילו נעצו בה מבטם,
ואפילו משכניה פחדה. כל כך לא הייתה רגילה לחיות בצפיפות כה
רבה, שאפילו לחשוב בבהירות לא יכלה בגלל תחושה איומה שמחשבותיה
נגישות לכל דרך החלונות הגדולים והקירות הדקים.
הדרך מהדירה השכורה ברחוב תר"ן למתנ"ס בקריית משה נמשכה אמנם
דקות בודדות באוטובוס, אך נדמה היה שדור שלם מפריד בין הילדים
העירוניים שבילו את ימיהם מול מסכי המחשב, לילדי השכונה ששיחקו
ברחובות בקלאס ובגומי וציירו ציורי רחוב בגירים צבעוניים. מדי
יום הצטרפה לציירי הרחוב והתפללה ליום שבו יבלע אותה אחד
מהציורים ויאפשר לה הצצה לתוך עולם של בתים בוורוד זוהר וילדים
בלונדיניים עם בלונים גדולים. על אף שמעולם לא חשבה לפני כן
שיש בה חוש אומנותי, החליטה לנסות לצייר ביחד עם כולם, וכך
לקבל אפשרות נדירה להיכנס לתוך עולמם של ילדים טובים כל כך שלא
זכו ליהנות מהחידושים האחרונים שהיו עניין של יום-יום עבור
ילדים בדיוק כמוהם שגרו בקצה השני של העיר. בציורים הגדולים
בכחול וירוק הם בראו עולם אחר של גני שעשועים ובתים פרטיים עם
כלבים שרצים בחצרות, ועצים ירוקים עם בתים שאפשר היה לנוח
עליהם בימים החמים וליהנות מצילם הנעים. שעות ישבו על המרצפות
האפורות בחצר המתנ"ס ומילאו אותן במערבולות של צבע. רק כשהגיע
החורף ששטף בבכיו את החלומות בנחלים שוצפים של פרורי גיר ומלח,
נאלצו לחפש פעילות אחרת להעביר את זמנם.
ככל שהלכה השמש ונחבאה מאחורי שמיכת פוך מעוננת, כך הלך מצב
רוחה של אלמה והתקדר, עד שלא נותר כמעט זכר לבחורה החייכנית
שרק לפני שבועות מעטים כל כך צהלה וקפצצה ביחד עם הילדים
לצלילי מוזיקת פופ סתם ככה באמצע הצהריים. אלמה שבה מדי ערב
לביתה והתמכרה לקלות האיומה של הצפייה בטלוויזיה. היא צפתה
בתקופה ההיא בסרטים רבים והשתדלה להימנע ממגע רגשי כלשהו עם
הדמויות. האדישות החלה משתלטת עליה, עד שלא היה די אפילו במראה
ילד סובל על המסך כדי לשלוף אותה מהקיפאון הרגשי שאליו התמכרה
ולהחזיר אותה לעולם האמיתי של אקטיוויזם שבו תמכה כל כך. אפשר
לומר שעברה עליה תקופה קשה, תקופה של שאלות, תקופה של בחינה
מחדש של אמונות ישנות. אפשר לומר שפשוט נגמר שם משהו, כבתה
הלהבה שהפריחה אותה למרכז אחרי החלום, שאפשרה לה לעמוד איתנה
מול ביקורות נוקבות ולהמשיך ללכת שבי אחרי האמונה התמימה שלה
בדבר יכולותיה לעזור ולשפר אפילו במעט חיים של אחרים.

שמש הקיץ ליטפה את עורה הצרוב של הילה בשעה ששכבה על הדשא
ולמדה למבחנים האחרונים. הקרניים הרכות נעמו לה ולא אחת מצאה
את עצמה חולמת בהקיץ או נרדמת באמת על ערמות הסיכומים שהיו
פזורות מסביבה כמו שרידים של אנייה שטבעה. החופש כבר היה במרחק
נגיעה וכולם כבר מתכננים את חופשותיהם; רק הילה נמנעת ממחויבות
ובוחרת להשאיר את אפשרויותיה פתוחות עד הרגע האחרון, או אפילו
עד שכבר יהיה מאוחר מדי והיא תוכל לשוב להיות לבדה מרוחקת
מאנשים. איתמר המשיך להציע לה בשלישית וברביעית שתבלה את
החופשה איתו, אך היא המשיכה לסרב מחמת הפחד ששוב תשתתק באמצע
מעשה ולא תוכל לסבול את נוכחותה. כמו תמיד בצהריים הגיע
מאחוריה וחסם לה את השמש. ידיו הגדולות עיסו את כתפיה וגבה,
שנתפסו מהשכיבה הלא נוחה בשמש. הוא פינה חלקה קטנה של דשא
מספרים וממחברות והשתרע לידה על הדשא, פניו מביטות אל על. אף
ענן אחד לא נראה בשמיים שהיו כחולים אך עכורים כאילו מישהו המס
בהם כמות גדולה של מלח, עד לרוויה. חודשים ספורים נותרו להם עד
החורף הבא, עד שייפרצו הסכרים והשמיים ייפרצו בבכי שיציף את
הרחובות בנהרות של דמעות מלוחות.
עוד זמן קצר תתלווה הילה אל איתמר והשניים ילכו לביתו, יקברו
את עצמם תחת שמיכות הפוך עם מזגן דולק באמצע הקיץ ויתמכרו
לשלווה שמבטיחה להם מנוחת אחר הצהריים. בערב יקום איתמר ראשון
ויביט בהילה, בעיניה העצומות ברכות, בשערה הקצוץ, באפה המחודד
ובשפתיה האדומות והדולקות. כשתתעורר יציע לה להישאר אצלו גם
בלילה, אך היא תסרב. הוא לא ישאל למה, הוא כבר מתורגל היטב
בסצנה הזאת ויודע ששאלותיו יחלפו מעל ראשה של הילה ויכניסו
אותה לערפול מוחלט, היא תישיר אליו מבט תוהה ותתעה למספר דקות
בתוך מחשבות שמעולם לא הכניסה אותו אליהן. כעבור זמן מה תתפכח,
תנער את ראשה ותמהר לצאת. למה לו להמשיך לאמלל את עצמו כך, הוא
חושב מדי יום ומתעלם מהספק המכרסם בו.
לאחר שהילה הלכה יצא איתמר למרפסת ובהה בשמי הערב שהוכתמו
בנשיקות של שמש. דוב טיפסה על הכיסא שלידו וגרגרה בהנאה,
מכריזה שתשומת הלב הבלעדית שמעניק לה עתה איתמר נעימה לה עד
מאוד. רוח קיצית נשבה ושברה את השרב הכבד ששרר באותו היום,
צמרות העצרים נעו כאילו רקדו והעיר התכוננה לקבל את ממלכת
הלילה. צעדיה של הילה כבר נעלמו מעניו בשעה שפנתה באחד
הרחובות; הוא שוב נותר לבד והתפנה לפרוק את עול אהבתו על
ניירות שיחביא מיד אחר כך בין דפי ספריו וישכח מהם במהרה.
כבר שנה שהם נפגשים מדי יום, מתכרבלים ביחד מתחת לפוך או
שוכבים שרועים על הדשא בפקולטה. כבר שנה שהוא מנסה לתת לה כל
דבר שהוא חושב שיש לה בו עניין ומנסה ליזום משהו שיקרב אותם זה
לזה. אך הילה בשלה, מסרבת לקרבה ומסרבת למגע. כמו עבד נרצע הוא
זורק עצמו לפניה ומאפשר לה לעשות בו כרצונה, ממשיך לשגות
בחזיונות בהם הוא סוחב אותה על גבו במסעות לעבר ממלכות רחוקות,
מחפש לה ארמונות וחצרות רחבי ידיים שתוכל לעשות בהם כרצונה.
לכבוד חופשת הקיץ הוא תכנן לשניהם חופשה בחרמון. נסיעה ארוכה,
טיפוסים קשים, אבל הזדמנות נדירה לראות את הנסיך הלבן
במערומיו. הילה סירבה ותכניותיו הגדולות נקברו שוב תחת הררי
אבק ומילים של הגיון.
         מצב רוחו המדוכדך לא נתן לו מנוח, הבדידות השתלטה
עליו והוא לא הסכים לוותר לה הפעם. הוא לבש טריקו של קיץ
והרגיש איך עצמותיו מתמלאות שוב בחיים, איך דמו תוסס בעורקיו
ואיך החיים שוב מפעפעים בקרבו. סתם כך פתאום נמלא תקווה, החליט
לצאת לטיול של ערב ואולי אפילו לקפוץ לדירתה של הילה עם ארוחת
ערב רומנטית ולילה של קומדיות מטופשות. הוא ירד לרחוב שמח וטוב
לב, כמו קריקטורה של עצמו, בפינת הרחוב ראה בחורה צעירה שרועה
ומדממת על הרצפה והחליט להזעיק אמבולנס שייתן לה עזרה. כשרכב
ההצלה הגיע המשיך איתמר בדרכו מקפץ עד כדי ששר לעצמו, חושב
שהפעם הילה לא תוכל לסרב לו, לא תוכל להתעלם מההתאמה המושלמת.
כל עכברון של ספק שאיים קודם על ביטחונו בנוגע ליחסיו עם הילה
נעלם כלא היה, בתמימות האופיינית לו הרגיש שלם כל כך עם בחירתו
עד שלא יכול היה להבין איך דברים יכולים להיות אחרת. אבל ככה
כולם תמיד אמרו על איתמר, שהוא תמים כל כך, שהוא חי בעולם משל
עצמו, עולם של נסיכות ואבירים. בדרך כלל זה לא הפריע לו, גם
הפעם לא.