מגרד לי נורא בביצים. פשוט מגרד באופן לא נורמלי. זה התחיל
בסביבות גיל ארבע עשרה, גירד לי, אז גירדתי. כמה
מיני-פמיניסטיות אמרו שאני מגעיל, ומה אני דוחף יד למכנסיים
באמצע שיעור, ואיך אין לי בושה. אמרו עוד הרבה דברים, הרבה
דברים שאני בכלל לא שמעתי, כי לא יכולתי להפסיק לגרד בביצים.
האמת, זה לא בדיוק בביצים. בסביבות הירך הימנית שלי, האיזור
שהרגל מתחברת עם הביצים - שם. כל הזמן הזה שהיד הייתה תקועה לי
בעומק מרפק במכנסיים בכלל גירדתי את הירך, אבל מה לעשות, ברגע
שהיד שלך בתוך המכנסיים זה לא ממש משנה מה הקוארדינטה של
האובייקט.
זה גם לא ממש גירוד. זה טירוף. זה שד קטן ואכזרי ששולט בך ברגע
שמתחשק לו. "הנוסע השמיני" לא היה סתם סרט בשבילי, לא פעם ולא
פעמיים הייתי בטוח לגמרי שהולך לקפוץ לי משם איזשהו חייזר קטן
או משהו בסגנון. שאף אחד, אפילו לא אחד בעולם הזה, יודע מה
הולך לי בביצים. ברגע שהגירוד מתחיל, זה רק הגירוד. הוא עולם
ומלואו והרבה מעבר לכך, הגירוד הוא כל מה שאני מרגיש וכל מה
שאני יכול לעשות. ברגע שאני מתחיל לגרד, אני לא יכול להפסיק.
יותר מזה, הגירוד אף פעם לא מפסיק רק בגלל שגירדתי את האיזור,
הגירוד מפסיק כשזה נגמר גם בשבילו. כל עוד הגירוד רוצה להישאר,
זה בכלל לא משנה כמה אני אגרד - אבל בכל זאת חייב. ככל שהגירוד
זועק יותר עד שאני מגרד אותו, כך ההפך מתפרץ בזמן הגירוד. פשוט
הרגשה מדהימה. לא היה לי למה להשוות את זה בגיל ארבע עשרה, אבל
עכשיו אני יכול להצהיר שהגירוד הזה, בערך פי עשרים מאורגזמה
רגילה.
בגיל חמש עשרה, הפסקתי להיות הילד הזה שתמיד דוחף יד למכנסיים
באמצע פיזיקה, והתחלתי להיות הפסיכופט. כל יום שעבר, הגירוד
התעצם יותר ויותר. היו ימים שבכלל לא גירד, היו ימים שלא
יכולתי לזוז מהכיסא ליותר מחצי שעה. פורים, כיתה ט', התחפשתי
למנהל בית הספר שלי, עם חליפה, עניבה, כרית מתחת לחולצה והכול.
מכנסי האלגנט כנראה יצרו איזשהו גירוי אדיר, וזה היה היום
שהגירוד השתגע בפעם הראשונה. גירד לי עד כדי כך שאפילו אני
הייתי נבוך מהברוטליות שלי. צלעתי לשירותים, נעלתי את התא,
וגירדתי. גירדתי בלי הפסקה, אפילו שבנקודה מסוימת הגירוד הפסיק
לתת את התחושה האורגזמית והתחיל פשוט לכאוב. לא יכולתי להפסיק
לגרד, פשוט התפרעתי על הירך המסכנה שלי, ארבע אצבעות בכל יד,
מרפקים, נייר טואלט, כל מה שבא ליד. רק שזה יפסיק. ברגע שנפסק
הגירוד, הייתי כל כך תשוש שהעפעפיים שלי שקלו יותר מהמנהל
שאליו התחפשתי. וככה מצאו אותי, ישן על אסלה עם המכנסיים למטה,
וירך אדומה לגמרי. יומיים אחר כך כבר פגשתי את דוקטור קראוס.
"דוקטור לפסיכולוגיה למשפטים לחוד ויחדיו, אך בראש ובראשונה
אוזן קשבת" - כך הציגה את עצמה. אני אציג אותה בתור גירוד קטן
וערמומי.
דוקטור קראוס הייתה בת ארבעים. היה לה בעל, אבל לא ילדים. שבעה
קווי טלפון, ושום מזכירה. אלפי לקוחות, ולוח פגישות פנוי כשמי
אוגוסט. הייתה לה ספרייה מלאה בדוקטורנטים, ואפילו לא תשובה
טובה אחת ל"למה מגרד לי". ומצד שני, אני, עם הרבה טענות אבל
מעט מאוד הוכחות - לא הרבה יותר. דוקטור קראוס טענה שבכלל לא
מגרד לי. אמרה לי שאני פסיכופט, שהכול בראש שלי. אמרה שגירוד
זה לא בעיה בריאותית, וגם כשהיא כן, זאת בעיית עור, ולא בנקודה
אחת על הביצים של ילד בן חמש עשרה. "על הירך", תמיד אמרתי לה,
"על הירך, לא על הביצים". זה לא דבר נחמד לשמוע, שאתה פסיכופט
בביצים. נגיד אולי, פסיכופט גאון שנהפך למנהיג ואסטרטג גדול,
נפוליאון, יוליוס קיסר, איוון האיום, משהו כזה. אבל פסיכוזה
שגורמת לך להיות משותק לכמה דקות בגלל שאתה חייב לגרד בביצים?
בגיל שש עשרה, הייתי הראשון בחבר'ה שזיין. ביום שחגגו לי יום
הולדת שש עשרה, זיינתי את גלי, הבחורה הכי כוסית בשכבה. היה לה
כל מה שאחד בגילי יכל לחלום עליו. יצא לי שם של אחד מטורף, אחד
שלא אכפת לו מה חושבים עליו, ואם בא לו לשחק בביצים הוא פשוט
ישחק בביצים. התחילו להסתובב סיפורים על איך המורה לפיזיקה
התעלפה כששלפתי את החבילה באמצע פתרון תשובה על הלוח, על איך
שהמזכירה נתנה לי פתקי איחור עד 2010, כי היא מפחדת שהמנהל
יתפוס אותה בוהה לי בביצים איזה יום. הסיפור שאני חיבבתי באופן
אישי היה על אירנה, המורה למוזיקה, שהתפטרה אחרי שהמנהל הבהיר
לה שהיא חייבת לתת לי לנגן על הפסנתר כמו כולם. הכול התגלגל
משם. גלי התחילה לדבר איתי בלי שום סיבה על כל מיני דברים
מפגרים שילדה בגיל שש עשרה צריכה להעמיד פנים שהיא מתעניינת
בהם, ובפעם הראשונה שחטפתי התקף גירוד מולה, היא הכניסה גם את
היד שלה פנימה ועזרה לי. גלי הזאת, די פסיכופטית.
ביום ההולדת שלי, זיינתי אותה. הייתי כבר מוכן לרדת לה, או
לפחות לצאת לאיזו הרפתקאה עם האצבעות, משהו. שנים של השכלת
פורנו, שנים. ישיבות עם שבעה חברים מול מחשב, הצבעות לעבר
מקומות אסטרטגיים במרקע, הצעות, דרכי פעולה, סיכולים ממוקדים,
חידות, דיונים על ריחות אלו ואחרים, ומה לא. לא רצתה בכלל.
הביאה לי ביד, ירדה לי, נשכבה על הגב, הרימה רגליים מפושקות,
נתנה לי להיות הראשון בחבר'ה שמזיין, וזהו. עשתה הכול כדי שאני
אגמור, אפילו גירדה לי קצת את המקום ההוא, רק כי היא ידעה שאני
אוהב את זה. חמש דקות אחרי שהיא הפסיקה לבלבל לי בשכל על כמה
שזה היה מושלם, חטפתי התקף גירוד, ההתקף הכי חזק שהיה לי עד
הנקודה ההיא. לא יכולתי להפסיק, לא ידעתי מתי זה התחיל אפילו.
עברתי בשניה למימד של סבל ועונג, ושוב, למרות הסט הלא מפרגן
בלשון המעטה, פשוט לא יכולתי להפסיק לגרד. וגלי, שישבה על
המיטה ובהתה בי, התחילה לדחוף לעצמה אצבעות ואמרה לי שהיא
מאוהבת בי. אחרי כמה דקות התחלתי לדמם מהמקום, והגירוד הפסיק.
קרעתי לעצמי את העור. פעם ראשונה שצרחתי בכל הכוח מרוב כאב,
פעם ראשונה בחיים שלי. כל כך שרף לי שגרין-פיס הרימו מבצע כדי
להציל סנאים מהירך שלי.
גלי, באקט של תושיה, החליטה שקרם אלוורה ירגיע את המקום.
כמובן, לא היה קרם אלוורה, כי אף פעם אין כשצריכים, אז כפיתרון
מתקבל על הדעת היא מרחה את קרם הידיים שלה במקום. מה שאמרתי
מקודם, על הפעם הראשונה שצרחתי בכל הכוח מרוב כאב? כנראה שזה
לא היה בכל הכוח, כי מה שקרם הידיים ההוא עשה על פצע פתוח, זה
היה השלב הבא.
בגיל שבע עשרה הבנתי מה לא בסדר. לא עם הגירוד, עם העולם. אף
פעם לא הבנתי מה זה הגירוד הזה, פשוט לא הצלחתי להבין. אם קר
לך, הגוף אומר לך שקר לו, כדי שתשים חולצה, סוודר, משהו שיחמם
אותך. זה הגיוני לגמרי - כשטמפרטורת הגוף יורדת, זרימת הדם
איטית ואתה חשוף יותר לוירוסים ויראלים למיניהם. מן הסתם,
קיימת סכנת הלם קור וכן הלאה. אם חם לך, הגוף אומר לך לדאוג
לאוורור מסוים או להתפשט קצת. שוב - כדי שלא תתייבש, ועוד יותר
מזה - שלא תהפוך לחממת בקטריות מהלכת. הגוף פשוט מזהיר אותך.
עם כל שבריר של ריח באוויר, יש לך אינפורמציה מפה עד אינסוף.
הגוף מזהיר אותך מפני זיהום - מזון רקוב, שופכין, גופות, מה
שבא. בשביל הגוף שלך, אלו אותן שאריות רקובות של מדבר אפריקאי,
ובשבילך יש אבסולוט אחד, וזה - לאכול או לא. ריקבון שווה
מחלות, מחלות שווה לא.
אבל גירוד, מה זה גירוד? מה לעזאזל הגוף רוצה ממך כשאזעקת
הגירוד מופעלת? אין שום שימוש בפעולת הגירוד, אתה פשוט מעיף
תאי עור מתים מהשכבה החיצונית, תאים שבין כה וכה יעופו בעוד
כמה שניות, בשכבת ייצור תאי העור הבאה של הגוף. הגירוי נגרם
מבחוץ אל תוך העור, ולך בתור בנאדם רגיל אין שום דרך לפגוע
בעצבים עצמם. הגוף פשוט רוצה שתיגע באיזושהי נקודה, בלי שום
סיבה, ועד שתיגע בה הוא יטריף אותך.
אחרי ההארה הקטנה הזאת כבר קלטתי מה לא בסדר עם גלי, שכבר
זרקתי מזמן. קלטתי גם מה לא בסדר עם קרן, שביקשה ממני לחתוך לה
את הגב בשם לוציפר, אותה הקרן שקיבלה תשעים ושבע בכלכלה
והתבכיינה על זה יומיים. אותה הקרן שנזרקה למוסד פסיכיאטרי
לאחר שניסתה לתלות את עצמה בחדר המנהל עם כמה חתולים מתים
בקהל, יום אחרי שברחתי מחדרה האפלולי. גם אפרת, גם הילה, גם
עינת, גם יעל, כולן. אחת אחרי השניה, פשוט גירודים בלתי
מוסברים. תופעות קטנות ורגעיות המתחננות שאגע בהן בלי שום סיבה
רצינית. מקריבות הכול בשביל חיצוניות, מעניקות אורגזמות
רגעיות, וזה הכול.
בגיל שמונה עשרה הפסיק לגרד לי. קיבלתי התקפת גירוד באמצע
החוף, והחלטתי שמספיק עם זה. זאת הייתה בערך הפעם האלף שש מאות
חמישים ושלוש שהחלטתי ש"זהו, אני פשוט לא מגרד בביצים ומחכה
שזה יעבור". זה שהחלטתי, זה נחמד, אבל לא יותר מזה. עוד לא
החזקתי יותר מעשר שניות בלי להתפוצץ. זאת, כמובן, לא הייתה
החלטה מהסוג הזה. גירדתי קצת, מספיק בשביל להרגיע את זה זמנית,
מספיק בשביל לשכנע את הגוף שיחכה רק רגע, ואז אני אמשיך. אחרי
ארבע שנים כבר התחלתי לשלוט בזה יותר, לפחות את זה היה לי.
הוצאתי מצית מהכיס, הסתכלתי במבט מפוחד על הצלקת הלבנה מאותו
יום עם קרם הידיים, ושרפתי אותה. פשוט שרפתי אותה.
את הטעם בלתאר איך שרפתי, או איך זה הרגיש, או מה קרה אחרי -
אני לא רואה. אם רוצים, תמיד אפשר לנסות, אם לא - "שרפתי" מתאר
את זה מספיק טוב.
אחרי חודשיים בבית חולים פסיכיאטרי שחררו אותי. דוקטור קראוס,
שכבר הספיקה להתקדם לדרגת ניהול, למרות שיש בסך הכול שני
עובדים תחתיה, שגם ספק אם אחד מהם בכלל קיים, פגשה אותי כל יום
לשיחה. הסכמנו באחר צהרים רגוע אחד שגירד לי בביצים בגלל משהו
שחרוט בי מהילדות, משהו שהשאיר בי צלקת מנטלית עמוקה. הסכמנו
שעכשיו, אחרי שהשתמשתי באש כ"מודל לבחירה ויקטוריאנית", ניקיתי
את הנושא הזה, ואני מוכן לחיים בריאים.
דוקטור קראוס צדקה, באמת צדקה. כמה חודשים עברו ואפילו גירוד
אחד לרפואה לא העז. קראוס אמרה שככה עובד מנגנון הפסיכוזה,
בעקבה של סיבה ותוצאה. רפלקסים, בדיוק כמו המנגנונים של הגוף
עצמו. אכלתי טונה והקאתי - בפעם הבאה ריח של טונה יגרום לרפלקס
הקאה זעיר ובלתי נשלט. גירוד הציץ בפעם האחרונה ושולם לו
בכוויה דרגה שלוש - חסל סדר גירודים.
היום, גיל עשרים, אני בכלא. הרשיעו אותי על התעללות ורצח
בעינויים של כמה בחורות מתל אביב, כמה גירודים ששרפתי - כך
נכתב בהודאה. השופטת קראוס, שהוכרה בקהילת ברי הדעת לאחר המחקר
שפרסמה על שליטה בפסיכוזות בשיטת הרפלקס, אמרה משהו על זעזוע,
או חלחלה, אבל לי היה קצת קשה להקשיב, כי נורא גירד לי
בביצים.
מתייחסים אליי טוב פה. עברו כמה סיפורים, על איך שיש לי בעיות
נפשיות, שיש לי שד בגוף שפועל על דעת עצמו, כמו בסרט ההוא, נו,
ההוא. חלק מהאסירים מאמינים שאני יכול לשרוף דברים בכוח
המחשבה, ומסתובבים עם בדים רטובים על הראש, לכל מקרה. ממה
ששמעתי, קוראים לי "השדכן". לא מבחינת לסדר את הבת דודה
המכוערת, מבחינת לתקוע חתיכת מתכת עקומה בכמה דפים. כמו פיסת
המכניקה הקטנה הזאת, יש לי צד שתפקידו לתקוע את הסיכות וצד
שתפקידו לקרוע אותן החוצה. זה מעניין, ככה הם אומרים, ששני
אויבים גמורים תקועים באותו גוף. זה לא "הסנדק", או "הסכין
הסיציליאנית" או משהו כזה, אבל זה בסדר, "השדכן". הסוהרים כבר
לא אומרים לי כלום עקב שידוכופוביה שפיתחו בזמן האחרון, אז יש
כל מיני גירודים קטנים ותחמנים שמבריחים לי סיגריות וזונות
פנימה. מעניין אותי אם הם יודעים מה יקרה להם. באמת מעניין
אותי, אם הגירוד יודע מה יהיה איתו. זה בסך הכול סיכון לא קטן,
אורגזמה או צלקת לבנה, צלקת לבנה בתוך שבילים אינסופיים של
צלקות לבנות. קשה להאמין שתבונה כזאת מסתתרת מאחורי פרימיטביות
במיטבה. קשה להאמין שלא.
יושב מולי עכשיו עיתונאי ציניקן, ספק עייף וספק פחדן. יושב
ומחכה לשורה האחרונה, לדבר שיסכם את כל הביוגרפיה שלי. יושב
כמו כבשה ומחכה למשפט שייתן לו כותרת, כדי שיוכל לעלות עוד
ועוד בסולם הגירודים, בתקווה שעורך גדול זה או אחר יגרד אותו
יום אחד. כה חזונם של אנשים שמעולם לא חוו צלקת לבנה, אחת
לפחות. הם תמיד מניחים שיש משמעות, שיש סיבה ותוצאה, רפלקס
פסיכוטי זה או אחר. תמיד תוהים בינם ובין עצמם למה, איך, ומה
ההוכחה. וצודק הציניקן, אין מה להגיד. ראוי, נחוץ אפילו, שתהיה
מטרה כלשהי לגירוד, אבל אין. ובכל זאת, אתן. אתן כי אני המגרד,
ותפקידי הוא לתת את המשמעות, הסיפוק של הגירוד מתשומת הלב
הרגעית. ואם לא די במשמעות, אז בלבד לרחמים על אותו ציניקן,
שאם יש משהו שהוא צריך לדעת לפני שיעלה באש זה שכדרכם של
גירודים, כדרכם של החיים, וכדרכם של סיפורים על אחד מהשניים -
לפעמים, גם הדברים הכי לא ברורים פשוט נגמרים. |
