נראה לי שהפעם הראשונה שראיתי אותה היתה כשבאתי לעשות מבחן
במתמטיקה כדי להשתבץ להקבצה במתמטיקה.

היא נראתה לי לראשונה נורא מוזרה:לבושה שחורים, מאופרת באיפור
כבד ביותר, נעלה על רגליה כמעין קבקבי עץ מוזרים, והילכה לה
במסדרונות בית הספר ככפופה וכמוכת שינה.

כשהתחילה השנה... לא זיהיתי אותה... אני לא יודעת למה... כי
האמת היא שהייתה לי הרגשה כי נחרטה עמוק עמוק בזכרוני.

אני זוכרת שהתבוננתי בה, בין השיעורים, בין ההפסקות, אבל החשוב
לי היה שהיא לא תתפוס אותי מסתכלת אליה... שלא תחשוב שאני
חושבת עליה משהו רע... כי בעצם... מה רציתי? חברה חדשה?

פעם אחת, היא ניגשה אליי, ושאלה אותי בקשר לאיזה שאלה
במתמטיקה
והייתי מופתעת, שהיא בכלל פונה אליי, הייתי סמוקה, מעצם זה
שהיא ניגשה אליי. הסתכלתי בעיניה השחורות היה נדמה לי כאילו
משהו רע צומח מהן אך יחד עם זאת היה קיים בה טוב מסויים... מן
חמלה...

אני זוכרת שהתחילה השנה החדשה השנייה ללימודיי בתיכון... והיא
התחילה לצאת עם איזה בחור אחד, שמעולם לא חיבבתי אותו...
ובכלל... משהו בעיניים שלו אמר לי שהוא לא טוב בשבילה.

היא רזתה! כל כך רזתה! עד שהיה אפשר כמעט לראות דרכה... הערתי
לה על זה... אך היא ישר נסגרה, ואמרה לי בהפסקת ארוחת העשר:
"את רואה?" אמרה לי:" אני שומרת על הגזרה שלי, אני לא
אוכלת...!"
"אז מה את רוצה להגיד בזה? שאת מרגישה טוב? טוב עם עצמך? עם
איך שאת ניראת...? כי תסלחי לי! אני לא הייתי משנה את איך שאני
ניראת עבור אף אחד! אלא רק עבור עצמי!"

רבנו. היא הלכה והתרחקה ממני, והתקרבה יותר ויותר לבחור
הזה,וככל שהתקרבה אליו עלתה שנאתי הרבה כלפיו.



עברו חמש שנים. היא נפטרה או יותר נכון מתה... מרעב!
באתי להספד שלה... בארון הקבורה היא נראתה כל כך לבנה... כמעט
שהסתנוורתי מרוב הלובן שלה... וכל כך רזה וכחושה...


ומה שמוזר זה... שתמיד דמיינתי אותה, כשחורה... ועכשיו היא
שוכבת... לבנה... בתוך השחור...