קיבלתי את הצו בשלושים ליוני, ורצו שאבוא לעשרים וארבע יום
באמצע אוגוסט. ישר התקשרתי למשרד קישור וביקשתי בטון מנומס את
הקצינה. ידעתי שם אני אצעק ישר על המש"קית אז היא תמציא איזה
תירוץ ולא תעביר את הקצינה. תגיד שהיא יצאה או משהו. התוכנית
היתה לדבר יפה למש"קית וכשהקצינה תענה להתחיל לצעוק עליה בקולי
קולות. אין מה לעשות עם הקצינות האלו, רק צעקות הן מבינות. אם
היא לא תחשוב שאני מטורף אמיתי עם קבלות היא בחיים לא תשחרר
אותי מהמילואים האלה. כמובן שהיתה בתוכנית נקודת תורפה, הרי
הקצינה יכולה לענות ואז הצעקות לא יעבדו כי הרי לפני שנייה
היתי נורמלי וישר היא תחשוף את הבלוף. גם לזה הייתי מוכן,
למרות שזה דורש יותר השקעה. צריך להמשיך בטון נורמלי וכל הזמן
לעלות עד שמגיעים לצרחות היסטריות. למזלי המש"קית ענתה ונתנה
לי את הקצינה בלי שום בעיות. "שלום מדברת רחלי, איך אני יכולה
לעזור?". הופתעתי לרגע. לקצינה הקודמת היה מבטא תימני כבד מלא
בחית ועין וקראו לה בכלל שימרית. מיד השתלטתי על עצמי והתחלתי
בהצגה: "מה זה צריך להיות? אני לא בא! מה קרה לכם שם, נפלתם על
השכל? כוס אמו אתם והמילואים שלכם! תשלחי עכשיו מכתב שאת מבטלת
את המילואים!". האמת היא שלא היה לי תירוץ טוב למה לא לבוא,
אבל ידעתי איך כל המילואים הולכים להיראות ולא היה לי חשק
לעמוד באיזה מחסום באמצע אוגוסט ולבדוק תעודות של ערבים. חוץ
מזה בטח הרבה חבר'ה לא יהיו בארץ ונהיה בחוסר סד"כ, שאומר יותר
שעות שמירה ופחות חופש. יכול להיות שאפילו יעשו השלמות כמו
לפני שנתיים ויתקעו לנו כל מני לפלפים מחיל הקשר או פיקוד
העורף כדי להשלים למינימום. היה לי ברור שאני אהיה שם הפראייר
היחיד וכל מי שיגיעו יהיו מבוגרים עם פז"מ, כאלה שבאים בשביל
לברוח קצת מהאישה והילדים ומקבלים את העמדות הכי טובות והשעות
הכי נוחות. היתה שתיקה בצד השני אז החלטתי להמשיך ולתת את הכל:
"נו כבר, יא מזדינת, אם את לא מבטלת את הצו אני נשבע לך שאני
יחתוך לך ת'פנים, זונה!". ציפיתי שזה יעבוד, אבל בצד השני
עדיין היתה שתיקה. אחרי עוד שתי שניות שמעתי את רחלי מתחילה
להתיפח בצד השני. נכנסתי לשוק. לזה ממש לא ציפיתי. אם יש משהו
שאני לא עומד בפניו זה בחורות בוכות, אפילו בטלפון. בקול חנוק
ומגמגם היא שאלה: "מה- מה הבעיה? אולי א-אפשר לנסות לפתור את
זה? תגיד לי איך קוראים לך ומה הבעיה ואני אפנה את זה למג"ד,
או לולת"ם". רק עכשיו קלטתי שהיא בכלל לא יודעת מי אני. שתקתי
כמה שניות וניתקתי את השיחה.

בעשרים לאוגוסט היה ממש חם, אפילו בעשר בבוקר. השמש פשוט נתקעה
באמצע השמים ולא השאירה מחסה. בתור למסירת הצו והתחיילות ראיתי
אותה בפעם הראשונה. היא היתה אחת הבנות הכי חמודות שיצא לי
לראות. שער ארוך ושחור, עיניים חומות וגדולות וחיוך ילדותי כזה
שלא עוזב את הפנים, לכוד בין שתי גומות חן מקסימות. גם הגוף
שלה היה ממש לטעמי. היא לא היתה רזה אבל ממש לא שמנה, שדיים
גדולים שמתחו את חולצת הירכית וירכיים שמנמנות מעט שמגרות אותך
עד לטירוף.
כנראה שכל מי שעמד בתור לפני ניסה להתחיל איתה, ולכן היא לא
נראתה מבוהלת מדי כששאלתי אותה במה זכינו לכבוד ואם יש לה חבר.
היא פשוט לקחה את הצו וביקשה ממני בקול מתוק מדבש לחתום בטופס
ההתחיילות. אחר כך שאלה אם יש לי את כל הציוד ואם יש לי בעיות
מיוחדות שצריכות להגיע לידיעת המג"ד. עניתי שכן ולא והלכתי
לחתום על מדים באפסנאות. תמיד עדיף לחתום על מדים כמה שיותר
מוקדם כדי למצוא משהו נקי ובמידה שלך. אחר כך הלכתי לחתום על
נשק אבל מרוב שחשבתי על רחלי לא שמתי לב שקיבלתי רצועה חצי
קרועה. רק אחרי שניקיתי את הסולר שמתי לב אבל אז היה כבר מאוחר
מדי והנשק היה עסוק עם אנשים אחרים. ניגשתי אליו אבל שמעתי
אותו מסרב להחליף רצועה למישהו אחר וידעתי שעכשיו הוא בטוח לא
יסכים להחליף לי. עכשיו רק צריך להחליט אם להתאים את החלק
הקרוע לכתף ולסבול מחתכים או להתאים אותו למקום אחר ולסבול
ממכות כחולות באיזור הגוף שיפגע מדפיקות הרובה. ניסיתי להוריד
את החלק הקרוע כמה שיותר למטה אבל הרצועה היתה קצרה מדי ובלית
ברירה כיוונתי את הקרע לכתף. אחרי שסיימתי הכל שאלתי את אלי
המ"מ מתי זזים והוא אמר שיש זמן, בשתים עשרה וחצי ארוחת צהריים
והאוטובוסים מוזמנים בכלל לשעה שלוש. השעון הראה שתים עשרה
והחלטתי שזה הזמן לפעול. נגשתי לעמדה של רחלי שעכשיו היתה ריקה
ממילואימניקים ורק רחלי ושתי המש"קיות שלה עברו על רשימות
המוזמנים והמתייצבים וחיכו למאחרים. אמרתי לה שיש לי משהו חשוב
להגיד לה אבל אני רוצה לדבר בפרטיות. היא נראתה קצת מופתעת אבל
הסכימה. קבענו להיפגש אחרי ארוחת צהריים ברחבת הדגל. היא אמרה
שיש שם ספסלים וצל ושם נוכל לדבר.

בארוחת הצהריים הגישו שניצלים, אורז ותפוחי אדמה שהטבח ניסה
להטביע בשמן מאיכות נמוכה, מה שהשווה להם מראה זרחני. למיץ היה
אותו טעם של מיץ צבאי, קצת תפל עם הרגשה ברורה של כימיקלים.
כרגיל מישהו לא הצליח לערבב את הכמויות הנכונות והמיץ היה מתוק
מדי. אכלתי במהירות  וניסיתי כל הזמן לחשוב מה אני הולך להגיד
לרחלי כשאפגוש אותה עוד מעט. כל רעיון שעלה לי נשמע עלוב וחסר
סיכוי אחרי שהשמעתי אותו לעצמי מספר פעמים. בחמישה לאחת יצאתי
מחדר האוכל בלי שום תוכנית ברורה והלכתי לכיוון רחבת הדגל.
התישבתי על ספסל וניסיתי להמשיך להעלות רעיונות אבל שום דבר לא
בא. הדלקתי סיגריה אבל באמצע שלה כיביתי אותה במהירות. רק זה
חסר לי עכשיו, שיתברר שהיא שונאת מעשנים וככה ידפק לי כל
הסיפור. התחלתי לצעוד מצד לצד ובכל שניה שעברה נלחצתי יותר
ויותר. התישבתי שוב על הספסל והדלקתי עוד סיגריה. חשבתי שבכל
מקרה היא תריח וחוץ מזה אם יצא משהו מכל הסיפור אז אני לא
אסתיר ממנה את העישון. באחת וחצי התיאשתי ורק חשבתי אם היא
שכחה או פשוט החליטה לא לבוא. התחלתי ללכת חזרה לרחבת האפסנאות
וחשבתי על איך עשיתי צחוק מעצמי בכל הציפיות שפיתחתי וגם על מה
כדאי לקנות בשק"ם כדי לנחם את עצמי. פתאום שמעתי קול פעמונים
מאחורי: "סליחה, אני לא יודעת איך קוראים לך."

"רונן, קוראים לי רונן. ואת?"
"רחלי, נעים מאוד. על מה רצית לדבר?"
"תראי, אני לא ממש יודע איך להגיד לך את זה..."
"כן?"
"אני חושב שאני אגש ישר לעניין. את ממש מצאת חן בעיני וחשבתי
אולי, אם אין לך חבר או משהו, אם את תהיי מוכנה לצאת איתי או
משהו..."
תוך כדי שהמילים יצאו לי מהפה הרגשתי איך אני הולך להשפיל את
עצמי. מה הסיכוי שלבחורה כזאת אין חבר? היא בטח תסרב בנימוס
ותברח מכאן. ואחר כך תספר לכולם במשרד על האידיוט שקרא לה
לשיחה כאילו יש לו בעיה חמורה ופרטית שדורשת טיפול דיסקרטי
ובסוף רק ניסה להתחיל איתה בצורה ממש שלומיאלית. מה שקרה אחר
כך היה משפיל אפילו עוד יותר. היא פשוט התחילה לצחוק.
"עכשיו? אבל אתה יוצא למילואים של עשרים וארבע יום!"
החלטתי לוותר על מה שנשאר מכבודי העצמי.
"המילואים יגמרו מתישהו. אפשר גם אחר כך"
"טוב, תן לי את המספר שלך ואולי אני אתקשר אליך."
לא ידעתי אם היא צוחקת עלי או מתכוונת ברצינות. בכל מקרה, אין
לי מה להפסיד.
"את רושמת? 054..."
להפתעתי היא הכניסה את המספר לזיכרון הטלפון הסלולרי שלה
ואפילו תחת השם רונן. אחר כך היא אמרה שהיא מצטערת אבל חייבת
לחזור למשרד כי יש לה עוד המון עבודה היום והיא בטח לא תסיים
עד שמונה בערב. "תהני..." הספקתי לצעוק לעברה כשהתרחקה ולא
ידעתי איך להרגיש.

המילואים היו באיזור שכם וכללו את כל הפעילויות הרגילות. היו
מחסומים, בדיקות של תעודות וחיפושים בכלי רכב. הפלשתינאים באו
בכל מיני מצבי רוח. היו את המפוחדים, שכנראה כבר עברו התעללות
מצד חיילים. היו את הכעוסים שהיו מתחילים לצעוק ולבוא בטענות.
היו את התחמנים שניסו לשחד בסיגריות וכל מיני מוצרים כדי לקצר
את ההמתנה. אבל רובם היו פשוט עייפים. כאילו התרגלו לאורח
החיים הזה של בדיקות והשפלות כל יום על ידי חייל אחר. לעיתים
קצר רוח או כועס, לפעמים סתם סאדיסט. עיניהם היו כבויות ומבטם
מושפל. הם רק רצו לעבור לצד השני, בבוקר כדי לעבוד ולהביא
פרנסה ובערב כדי לחזור לבתיהם לשנת לילה קצרה. רוב המשמרות שלי
היו עם אבנר. הוא היה מחיל הים ולא הפסיק לקטר על איזה טמבל
הוא שהתיצב לפני שנתיים למילואים שהעלו את רמת הרובאות שלו
והפכו אותו כשיר לשירות בשטחים. אחרי שהשתחרר מחיל הים הוא
הוצב בפיקוד העורף, אבל הגדוד שלו עסק בעיקר בשמירה על בתי כלא
צבאיים כמו עופר או מגידו. למילואים האלה קראו לו כי החמיץ
בינואר את המילואים של הגדוד שלו במגידו ועכשיו הוא בטוח
שידפקו אותו ביציאות הביתה כי הוא בא רק לפעם אחת ולאף אחד לא
איכפת ממנו. ידעתי שהוא צודק אבל לא רציתי לגרום לו להמשיך
לדבר אז רוב הזמן שתקתי וניסיתי להתעלם ממנו. הוא לא הבין את
הרמז והמשיך לפטפט בלי סוף, אבל אחרי חמישה ימים התרגלתי אליו
והתחלתי לחבב אותו. הרגשתי שהוא לא טיפוס של מניאק ושאני לא
צריך לחשוש מפניו.
רחלי לא התקשרה ואחרי שבועיים הבנתי שהיא גם לא תתקשר. ניסיתי
לא לחשוב על זה יותר מדי ונכנעתי לחוסר הדאגות הכללי של
המילואים. בסך הכל זה קצת כמו חופשה. אמנם לא יושבים רגל על
רגל אבל בכל זאת יש מין רגיעה והתנתקות מחיי היום יום. אחרי
שבועיים של שש-שש בלי הפסקה הגיע תורי לצאת הביתה. החלפתי עם
אריה משמרת כך שיצא לי להיות במחסום שתיים עשרה שעות רצוף אבל
הוא יחזיר לי את המשמרת הראשונה של החזרה וכך הצלחתי להגדיל את
החופשה מארבעים ושמונה לשישים שעות בסך הכל.
כשהגעתי לדירה התקלחתי והלכתי לישון. הייתי כל כך עייף כך שלא
היתה לי בעיה לישון משש בערב ועד למחרת בבוקר. בתשע העיר אותי
הטלפון.
"רונן?"
"כן?" עניתי בפיהוק למספר הלא מוכר שעל הצג.
"זאת רחלי. אבי אולי לידך? אני מנסה להשיג אותו והוא לא עונה
לי."
"אבי? איזה אבי?"
"אבי, המג"ד. זאת רחלי הקצינת קישור."
רק עכשיו נפל לי האסימון.
"לא, אני יצאתי הביתה, הוא לא לידי"
"אה..."
מהר,חשבתי, אסור לאבד את ההזדמנות הזאת.
"מה עם מה שדיברנו? חשבת על זה?" אמרתי וניסיתי לא להישמע
לוחץ, אפילו רגוע, למרות שלא הצלחתי.
"כן, אבל חשבתי לתת לך לגמור את המילואים קודם..."
איזה טמבל יצאתי. עכשיו היא תחשוב שאני לחוץ ובטח תידחה.
"סבבה. היום ומחר אני בבית אם זה מתאים לך..."
אני עדיין לא יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל להפתעתי היא הסכימה
להיפגש. היא מסיימת במשרד בחמש וקבענו בשמונה בבית קפה
בירושלים, עיר מגוריה.


יצאתי מהבית בחמש תוך כדי שאני לוקח בחשבון את הדרך, מציאת
המקום ומציאת חניה. לכל אלה הוספתי מקדם בטיחות של שעה לכל צרה
שרק תבוא. כצפוי הקדמתי בשעה ורבע והתחלתי להעביר את הזמן.
בקיוסק קניתי מסטיקים, סיגריות ועיתון והתחלתי לקרוא. אחר כך
הוצאתי את הפלאפון והכנסתי את המספר של רחלי לזיכרון. כיוונתי
שעון מעורר לרבע לשמונה כדי שיהיה זמן להסתדר קצת לפני שהיא
מגיעה וחזרתי לעיתון.
"רונן?"
הרמתי מבט. היא לבשה שמלה שחורה ושיערה היה פזור, ללא הגומיה
שעיטרה אותו בפעם האחרונה שנפגשנו. היא היתה פשוט מהממת.
חיפשתי מה לומר כשלפתע השעון המעורר שכוון מבעוד מועד התחיל
לצלצל. כיביתי אותו בתנועות מגושמות והחזרתי אותו לתיק.
"הקדמת..." אמרתי בחיוך.