אני רואה את עצמי.
אני מטיילת עכשיו בשנים שעברו, במה שהיה.
אינני זוכרת הרבה, אך אני זוכרת שזו לא הייתה הנאה.
יש בי מן סוג של תקווה כזו, שבעוד חמש שנים בערך אסתכל על
עצמי,
על איך שאני היום, ואחייך. כי אני אדע שמה שיש לי זה מצוין.
אותי לימדו לקרוא לתקוות מסוג זה "תקוות שווא".
אני יודעת שלא רק אני סובלת ושלכולם קשה,
אבל אני לא מצליחה להרים את עצמי למעלה.
כמובן שזה לא מתלווה בבכי מר ובדכאונות סוחפים כמו פעם,
אבל אני חושבת שחיוכים מזוייפים זה לא הרבה יותר טוב.
אני מתונה יותר מפעם, אני נזכרת.
חושבת על דברים יותר בקפידה לפני שאני מבצעת אותם, לא מוכרת את
עצמי בקלות.
אני כבר לא ההיא, שפוגשת מישהו ואחרי שעות ספורות מספרת לו את
כל קורות חייה.
כבר לא.
אני מנסה להסתכל לתוך תוכי בעבר- מה היה לי? איך הרגשתי?
אבל חוץ מהידיעה שפיקניק לא היה שם, איני זוכרת דבר.
מה משנים בעצם הפרטים? לא ההרגשה הכללית היא, היא שחשובה?
האם העובדה שעכשיו יש לי חיי חברה טובים ואני משתפרת בכל,
אומרת שטוב לי? וזה ברור שבשלמות מלאה לא אקבל את עצמי.
לעולם.
אז מה נשאר לי? מה נשאר כבר לעשות?
אני באה לעבודה כאשר אני מתחייבת לכך, איני מבריזה עוד
משיעורים, חיי החברה שלי בסדר גמור ואפילו למדתי להגיד תודה
כאשר מחמיאים לי.
אז מה עוד יש? הדיאטה? להפסיק לעשן? אלו הם דברים כל כך חסרי
משמעות בשבילי.
אני חושבת שלהתאבד יהיה עכשיו מעשה מאוד נכון בשבילי.
הצבתי לעצמי מטרות, פרוייקטים לעצמי ועשיתי אותם.
או לפחות את אלו שבאמת היו בעלי משמעות בשבילי.
אז אם אתאבד עכשיו, דעו לכם, שמיציתי את חיי ושלא עזבתי בתחושה
רעה.
ואם לא אתאבד, ופשוט אלך לחדרי לישון ואמשיך עם השגרה הלא
מועילה שלי, אתם תדעו שאני רק משחקת, ושאת כל מה שרציתי לעשות
כבר עשיתי.
שאני לא מתאבדת, רק בגלל האנשים סביבי שלמדתי להיות סובלנית
כלפיהם.
רק בגלל האהבה שאני רוחשת לאחי הצעיר יותר, ולאמי.
ואתם תדעו. רק אתם תדעו, שלעולם לא תחסר אחת כמוני,
שאינה מועילה בדבר חוץ מלצרכיה האישיים.



7.1.06