כשקראתי את פרק הפתיחה בספרו החדש של X, נזכרתי ברס"ר הבסיס
שלי בטירונות. פעם כשלא ניקינו את המחראות לשביעות רצונו, אילץ
כל אחד מאיתנו לסחוב דלי מלא חרא לאוהל המגורים, להניח אותו
ליד המיטה ולישון במחיצתו לילה שלם. בבוקר, אחוזי קבס וגועל,
נמלטנו מחוץ לאוהל, רק כדי לגלות ששובצנו ליום נקיונות שלם,
שוב במחראות.

למה אני מספר את זה? לא רק משום שספרו החדש של X מזכיר לי את
אותו דלי חרא שהפיל עלי שינה, אלא בעיקר כדי לעמוד על ההקבלה
המדויקת בין הספרות - האחר הגדול הלקאניאני, ושמא החרא הגדול -
לבין הטירונות, הכתיבה על ספרות וסוג השאלות ש-X מעדיף להתעלם
מהן.

כל זה לא היה שווה איזכור אלמלא החזיק X בתקן פרופסור לספרות
עברית עם קביעות, ואני לא.

בדיונו על מושג הרגרסיה, כותב פרויד: "האישיות הנוירוטית
משתוקקת לשוב אל אותה נקודה שבה הכל עומד מלכת, נקודת הטוהר
והניקיון, בטרם חלו השינויים המאיימים על עולם הסדר והשלווה
שטיפחה במאמצים כה רבים". האין זו, בעצם, הפנטזיה הציונית
הקלאסית? כותבים מסוגו של X רק מוכיחים שהשמאל הציוני לא נפטר
מתסביך האב שלו ביחס ל"נפש האומה". לא כאן המקום לפרט איך קשור
המימד הפוליטי של הנוירוזה הציונית לצורך הזכרי במובהק לבעול
את האדמה ה"פראית" (במובן של דלז וגואטרי). לא כאן המקום לפרט
מדוע לא כאן המקום לפרט.

חנוך לוין אמר לי פעם: "הבעיה עם תירס זה שהוא נתקע בשיניים".
שאלתי אותו למה הוא מתכוון, והוא השיב: "נו, החתיכות הצהובות
האלה, לוקח שעות להוציא אותן". מה שמחזיר אותי לספר של X.

חשוב לזכור שהרעיון כי קיים "משטר כתיבה" אחד, הקובע מה ראוי
להיאמר בתחילת המאמר, מה באמצעו ומה בסופו, ותובע להבין על מה
בעצם המאמר - הוא פיקציה בורגנית, שלא לומר פשיסטית. מה שאצלנו
מלמדים בשיעורי לשון בבית הספר, ובחוגי כתיבה יוצרת, אינו אלא
גלגול בלתי נמנע של "שטיפת המוח" (במרכאות) "הקפיטליסטית"
(במרכאות) מבית היוצר של "האימפריה האמריקאית" (לא להחמיץ את
המרכאות). כמו שאמר אלתוסר: "המובן מאליו של הבורגני הוא קץ
הפרוייקט הפרשני". דברים מעניינים בהקשר הזה אמר גם סלבוי
ז'יז'ק, בשיחה פרטית אתי.

כל זה לא היה חשוב אלמלא החשיבות העצמית של X, שמסוגל לכתוב את
המשפט הבא בלי למצמץ: "הסכסוך על הארץ, אם כן, היה בעת ובעונה
אחת גם סכסוך על הזכות לכתוב את תולדותיה, ואף יותר מכך, את
ייסוריהם של בניה". נתעלם לרגע מן השימוש הציני במושג "סכסוך",
כשהוא נכתב בידי אדם כמו X, עם רקע בעייתי כל כך בסכסוכים;
נתעלם גם מן היומרה להעניק זכויות לאוכלוסיה אחת על חשבון
אוכלוסיות אחרות, ונעלים עין אפילו מן הגיחוך שב"ייסורים" של
מי שהכתירו עצמם בתור "בנים" של ארץ זרה ונוכריה. לא בזה
העניין. העניין הוא ש-X הוא פרופסור מן המניין, ו-Y הוא משורר
מוערך, ו-Z הוא מסאי כשרוני. ואני לא. הנה לכם עוד פרק מפואר
בהיסטוריה של הכיבוש והטרגדיה של הקשקוש. ולא כאן המקום לפרט.