כמה דברים (שלדעתי)  צריכים להאמר

אף פעם לא התעניינתי יותר מדי בפוליטיקה ובכל מה שקורה במדינה.
לא כי זה לא חשוב, אלא בגלל שלדעתי המדריך לחיים השקטים הוא
פשוט לא לפתוח עיתון. אבל יש דברים שהתקשורת נותנת להם נפח כ"כ
גדול שגם אם אתה חירש, אילם וגר בקמבודיה אתה תדע עליהם, כמו
למשל ההתנתקות מרצועת עזה.
בשבוע האחרון הטלוויזיה הציגה בעיקר, ממה שאני ראיתי, את כאבם
הגדול של המתנחלים, מה שגרם לכתומים לרחם עליהם ולכחולים
להתעצבן. אני לא מזלזל בכאבם של המפונים ואני לא מדמיין לעצמי
שאני מסוגל להבין מה שעובר עליהם. יש ביניהם כאלה שאני מאוד
מעריך. אנשים טובים שהשקיעו את מפעל חייהם במקום אחד, בנו בו
בית, פרנסה, הקימו משפחה והלכו אחרי האידיאולוגיות שלהם - הם
בנו חיים. אני בטוח שלעזוב הכל, ללכת נגד האמונות שלהם ולהתחיל
חיים חדשים זה אחד הדברים הקשים שהם נאלצו לעשות. אבל הם עשו
את זה. הם נלחמו והפגינו עד הרגע האחרון אבל בסוף לקחו את
הדברים שלהם, נתנו מבט של חיוך מיואש לשוטרים ולחיילים ועזבו.

לצערי, התקשורת לא התמקדה באנשים האלה, כי הם לא יוצרים מספיק
אקשן. האנשים שהיו במוקד תשומת הלב, שחלק גדול מהם לא גר בגוש
קטיף, היו כאלה שעברו כל גבול מוסרי אפשרי. הכאב הכי גדול לא
מצדיק שימוש בסמלים יהודים, שיש להם משמעות חזקה וכואבת לכל עם
ישראל, ע"י מישהו שבכלל לא מפונה מהבית (וכמובן גם ע"י מישהו
שכן). אני לא מבין גדול ביהדות, אבל עד כמה שאני יודע, לא
מתאבלים על אדמה. קריעת הבגד היא זילזול במתים. אני גם רוצה
לציין, לידיעת כל מי ששם עליו טלאי כתום וצועק "אושוויץ"  סתם
כי הוא כועס, שהנאצי הראשון שהיה בא לפנות את גוש קטיף היה
יורה בכמה ילדים חמודים שבאו לשאול אותו למה הוא מגרש אותם
מהבית והשאר כבר כנראה היו בורחים לכיוון מעבר כיסופים.
רציתי גם לומר משהו לכל אותם הורים גיבורים ששלחו את הילדים
הקטנים שלהם להילחם בשוטרים ובחיילים המפנים. הייתי משאיר אתכם
בגוש קטיף. הילדים המסכנים, שרובם עוד קטנים מדי בשביל באמת
להבין מה קורה, ראו את ההורים שלהם במצב קטטוני. איך ילד בן
חמש יכול להתמודד עם מראה של ארבעה חיילים סוחבים את אביו
הצורח? איזה מין הורה יעשה כזאת טראומה לילד שלו??? הדבר היחיד
שילד בגיל הזה צריך לדעת הוא שכתום זה צבע של תפוז. ולמרות מה
שאמרו כל ההורים האוהבים האלה, זו לא אשמתם של החיילים, וזו לא
אשמתה של הממשלה כי היחידים שאחראים על ילד בן חמש הם ההורים
שלו (ובמשפחות אמידות יותר, גם המטפלת).
חשוב לזכור שההתנהגות הקיצונית וההתבכיינות המוגזמת של
המתנגדים באים אל מול מציאות אחרת. אני זוכר שעוד בתקופה
שהייתי בבית ספר, 'החזקים' תמיד הציקו לילדים היפים (אני זוכר
את זה כי תמיד הציקו לי). כשהייתי ילד הייתי בטוח שאצל הגדולים
הכל שונה, הם לא נטפלים. ככל שגדלתי הבנתי שהגדולים מתנהגים
בדיוק כמו ילדים, רק שאצלם זה לא משחק, זה החיים. הצעד הזה
היה, לדעתי יותר מכל דבר אחר, צעד של החזק שעוזר לחלש. לתת
ל-6500 איש לחיות במקום שבו דחקו לפינה יותר ממיליון בני אדם
שחיים בתנאים יותר גרועים מהג'וקים בדירה שלי, לא זה אנושי. גם
אני הייתי שונא את מי שהיה עושה לי דבר כזה.
בכל התהליך הקשה הזה, יש קבוצה של אנשים שאסור לנו לשכוח. אני
באמת חושב שמי שלא קיבל מספיק ח"ח מהתקשורת הם החיילים
והשוטרים. אחרי מאות חיילים שהקריבו את חייהם בהגנה על
המתיישבים, נאלצו עתה חבריהם לעמוד מול הלוחמה הפסיכולוגית
האדירה. וכאילו שלא מספיק קשה לשאת את כאב המפגינים הבוכים, הם
נאלצו גם להתמודד עם ילדים. אני בטוח שכמוני, הרבה מאוד אנשים
(כולל חיילים), בשלב מסויים רצו להגיב בצורה שאסור היה להם,
אבל אני לא חושב שיש מישהו שליבו לא יצא אל אותו ילד, מעיין,
שיצא אל החיילים ושאל אותם "למה אתם רוצים לגרש אותי מהבית?".
זה מה שנקרא  נשק לא קונבנציונלי. למזלם של המפנים היו גם
ילדים שיצאו וחילקו להם עוגיות ואם זה לא נותן כוח להמשיך הלאה
במשימה קשה מנשוא, אני לא יודע מה כן.
יש פתגם שאומר "לכל מטבע יש שלושה צדדים" או במקרה שלנו -
הכתום, הכחול והאמת. האמת היא תמיד איפה שהוא באמצע, בין
האנשים שמושכים חזק לשני כיוונים שונים. אני חושב שאם כל צד
ינסה להבין שגם לצד השני יש זכות קיום, לא משנה אם הוא מתנחל,
ערבי או ילד עם חצ'קונים, העולם יהיה מקום טוב יותר לחיות בו.
ואם זאת סתם קלישאה, אנחנו יכולים ללכת מכות והצד החזק ינצח.