הוא ישב בשקט על החוף, מביט לעבר גלי הים שנגמרים היכן שהחול
ממשיך. הוא הביט כיצד המים מגיעים לגבולם הברור, מנסים לגנוב
ולפלוש מעט מהחול היבש, ונסוגים אחורה. הוא הביט בהם נסוגים עד
שהגיע כוח פלישה חדש, שנסוג כמעט באותה נקודה בה הכוח הקודם
ניסה.
הוא השלה את עצמו שהחיים לעולם לא ישתנו וימשיכו לזרום לאותה
נקודה כמו גלים פעוטים אלו אך הוא ידע, הוא ידע שהוא לא יוכל
להתבונן בהם לעד.
לבסוף הוא נרדם, השינוי הגדול ביותר שקרה לו בשעות האחרונות.
בחלומו הוא ראה אנשים, והם רצים כולם עד לנקודה בה הרי הקרח
הגדולים התחילו, ושם נעמדו, מביטים באיתנותו הגדולה של הטבע
ולוחשים לעצמם. את קולם העמום לא הבין אך את רצונם הוא לא
ישכח. הוא התחיל לנזול, מציף את כל האומללים עם הקילשונים
ורשתות הדיג במים, ומחזירם לכפרם. כעת, הם לא יותר מערמת עצים
כרותים, אך לחישותיהם עדיין באוויר, והוא מזיל דמעה על כל
העלים הנושרים מהם. דמעותיו נהיו לים.
בוקר, קול רקיע העיר אותו משנתו. גופו קם כשהוא מלא בחול הים
שנמהל בזיעתו החמה. הים, עדיין ים בעולמו, והשינוי שלו היה קצב
נשימתו המהיר וחוסר הידיעה האמיתי כעת.
מי הוא באמת? |