היא ספרה עד עשר. היא ידעה שאם לא תירגע, גורלה נחרץ.
הוא עמד מולה, מדהים כתמיד, מחכה שתאמר משהו, שתעשה משהו. אבל
היא פשוט עמדה שם, מבטה ממוקד בנקודה ברצפה, שהוא לא יכל לראות
בבירור.
היא ניסתה להרים את פניה, להביט בו, אבל לא הצליחה להביא את
עצמה לידי כך. היא פחדה שהוא ילך. הוא פחד שהיא תצרח.
הוא הושיט יד קדימה, נוגע לא נוגע בפניה. היא נרתעה, קרסה על
הרצפה והחלה לרעוד.
הוא לא ידע מה לומר. איך יוכל להסביר לה שאהבה מתפוגגת? איך
יוכל להסביר לה שהיא לא אשמה, בלי להישמע פלצן?
עמוק בתוכה היא ידעה שהוא צודק, ושמוטב להם להיפרד. אבל ליבה
בגד בה, והיא בכתה בכי קורע לב תוך כדי שליפת סיגריה מהתיק.

אחרי שעה, בחדר, בחושך, אחרי שהוא הלך, היא הרגישה חשופה,
פגיעה ולבד.
היא עישנה בשקט מקפיא, ורק קצה הסיגריה הנשרף נראה לעין.
היא לא רצתה לשקוע במרה שחורה, לכן הפעילה את המוזיקה. המוזיקה
מצידה, באירוניה קלה, זימרה בקול צורמני כמה היום שעבר היה
נפלא, וכמה היום שאחריו יהיה עוד יותר טוב.
'אם זה טוב' חשבה 'מעניין מה יכול להיות יותר טוב מזה'.

ראשו כאב ועיניו שרפו והיו אדומות. גם מהבאנגים שהוא הוריד
קודם וגם מבכי.
הוא לא ידע למה הוא בוכה. הרי אהבה, לא היתה בו. אולי דווקא
בגלל זה בכה, כי לא יכל לאהוב אותה יותר, למרות שרצה.
כל מחשבותיו היו נתונות למעשיה כרגע, לרגשותיה. הוא ידע שפגע
בה, ושפגע בעצמו. הוא ידע שדבר לא יהיה אותו הדבר שוב, לעולם.

ושניהם, בחדריהם, בבתיהם המרוחקים זה מזה מרחק הליכה, חתכו את
הוורידים בנחת.