ושוב היום הזה הגיע, שוב החוסר וודאות מה הולך לקרות,
מה הרצון אומר, מה המצווה מבקשת ואני נקלעת בין אמונה לחוסר
אמונה.
הרי כל שנה אני צמה ביום כיפור, אין שנה שויתרתי על כפרת
הנשמה
על התנקות הנפש מהחטאים של כל השנה שחלפה לה...
אבל השנה היה קצת שונה
בכל עשרת ימי התשובה בכלל כל החודש האחרון היה עסוק במחשבות
כלפי היום הגדול, היום בו אנחנו מתנתקים מהכל, מהעולם,
מהתקשורת
ללא מזון, ללא שתייה, ללא עישון, ללא חשמל... מ   ה כ ל !
                                                           
        (יום פרימיטיבי אפשר לומר)
אז למה השנה הרגשתי את החוסר רצון הבלתי נשלט?
אולי כי האמונה שלי כבר מזמן אבדה, אולי התקווה שתבוא הגאולה
ממזמן התפוגגה
אולי גדלתי ומאז התגייסתי לצבא - אני רואה את המציאות המרה מול
העיניים,
התבגרתי והתמימות נעלמה, כנראה שהתמימות קיימת רק בילדים,
וזה חבל כי אני כל כך רוצה להאמין במשהו, במשהו שיחזק אותי
שיראה לי את הדרך, שיתן לי תקווה בעולם, בקיום האנושי,
בזוגיות, באהבה, באחווה בין אדם לחברו
ובכלל בכבוד בין אלוהים לאדם
אז אולי אני רק סותרת את עצמי: רוצה דבר אחד ולא מאמינה בו
וזה כל כך עצוב וכל כך כואב כי ככה אני מרגישה בפנים,
המציאות מול הדמיון , החלום בתוך האמת
ושוב חוסר הוודאות...