מאז שהכרתי אותו הרגשתי כאילו זה מיועד להיות.
הכרנו דרך ידידה משותפת באיזה מסיבה. החלפנו מספרי טלפון ולפני
שהספקתי לקלוט מה קורה לי הייתי חברה של מי שהיה בלתי ניתן
להשגה עבורי.
הוא היה מושלם מהרגע הראשון שהעיינים שלי גילו אותו. כל חיוך,
כל מבט או סתם זה שהוא העביר את היד בשיער שלו היה נראה לי כמו
רגע מהסרטים שפתאום הכל נעצר ויש מוזיקה מושלמת ברקע.
לא יכולתי לתאר את  אותה הרגשה טיפשית שנחתה עליי. חברות שלי
אמרו לי שאני חיה באשליות ואין סיכוי שדווקא אלון, הבלונדיני
מי"ב יסתכל בכלל לכיוון שלי.

כל בוקר ביליתי שעה מול המראה בתקווה שאולי דווקא היום הוא
ישים לב אליי. חיכיתי לו ליד המדרגות עד שהוא יגיע ותמיד זה
נראה כאילו הקיר יותר חשוב ממני באותו בוקר. אחרי חודש כבר
וויתרתי, אמרתי לעצמי שכנראה באמת הוא לא ניתן להשגה וניסיתי
להעביר את המחשבה ממנו כל זמן שיכולתי.

הוא ידע שהייתי מאוהבת בו מתחילת השנה וכנראה שמשהו בו ניצל את
זה לטובתו. אחרי הכל היה לי קשה לסרב לעיניים הגדולות והכחולות
האלו שלו.
איתו התנשקתי לראשונה. זה היה כמו בסרטים כששני אנשים מסתכלים
אחד לשנייה בעיניים מתחת לירח ולכוכבים וזה פשוט קורה בצורה
הכי מושלמת שיש, בדיוק כמו אלון שלי.
היינו מדברים שעות בטלפון ונפגשים כל יום סתם כי להרגיש את חום
הגוף של האחר.
הוא היה כל מה שרציתי וכל מה שדמיינתי. הרגשתי בוגרת יותר
כשהייתי איתו, הרגשתי שאני מרכז העולם שלו ושהוא יעשה הכל
עבורי.
הזמן עבר ולפני ששמתי לב כבר היינו שלושה חודשים מקסימים יחד.
רציתי להעביר איתו ככה גם שלוש שנים מהחיים שלי. הייתי מוכנה
לעשות ולתת לו הכל מבלי לחשוב פעמיים.

הוא הגיע אליי הביתה עם זר ורדים ואמר לי שאני אתלבש ושהוא
לוקח אותי לחגוג. הוא לא נתן לי לשאול כלום וכל הזמן אמר
"כשנגיע - תראי". ידעתי שזה יהיה קסום כמו כל יום עם אלון.
התקלחתי ארוכות ולבשתי את השמלה הקטנה והשחורה שלי שהוא כל כך
אוהב.
הוא לקח אותי למסעדה קטנה ושקטה ברחוב צדדי בעיר, בדיוק מסוג
המסעדות שאני אוהבת.
הוא דאג לעשות הכל מושלם - שינגנו את השיר האהוב עליי, שיהיה
נר על השולחן והוא גם קנה לי את השרשרת שכל כך רציתי ורק החברה
הכי טובה שלי ידעה עליה.
הוא ידע לעשות הכל בדיוק בצורה הנכונה ולא השאיר מקום לטעויות.


אחרי המסעדה עשינו טיול על שפת הים כששנינו יחפים והוא עוטף
אותי ומגן עליי מהרוח. דיברנו על כל כך הרבה דברים שאני בקושי
זוכרת על מה, ולא הפסקנו לצחוק כמו שני ילדים קטנים שמנסים
להסתיר את המבוכה בצחוק.
פתאום היה רגע של שקט והוא נעמד מולי, מחייך אליי את החיוך
המדהים שלו ומנשק אותי קלות על המצח.
לא הבנתי למה הוא עשה זאת אבל פשוט השתתקתי ונהייתי מהופנטת
מהעיניים שלו שסחפו אותי למקומות אחרים ורחוקים.
הוא נשק לי בשפתיים ואמר לי שהוא אוהב אותי. גם אני אהבתי
אותו, פשוט הייתי מסוחררת מעט ולא ידעתי מה להגיד. הוא חייך
חזרה ואמר "אני יודע, את לא צריכה להגיד גם", כאילו שהוא חזה
כל צעד שלי מראש וידע איך אני מרגישה בכל מצב.

הלכנו חזרה למכונית שלו והוא אמר שהוא רוצה להראות לי עוד משהו
אחרון לפני שהוא מחזיר אותי הביתה.
הנהנתי בראשי ונתתי לו לקחת אותי לאן שירצה.
נסענו לאחד מההרים שבסביבה. עלינו עד לפסגה שבה יש את הנוף הכי
עוצר נשימה שראיתי בחיים שלי.
כל אורות העיר נשקפים על פני הים והגלים שמתנפצים אל החוף.
אלון בא וחיבק אותי, הוא אמר לי להיכנס לאוטו אחרת אני אתקרר
ואמא שלי תכעס עליו.
לא אמרתי מילה ונכנסתי כמו ילדה טובה לאוטו.
הוא שם על איזה תחנת רדיו מקומית ששידרה שירים שקטים וככה
ישבנו והסתכלנו על הנוף כאשר מדי פעם הגנבנו מבטים אחד
לשנייה.
ברגע מסוים המבטים שלנו ננעלו יחד - הוא עליי ואני עליו.
לא יכולתי לסובב את הראש... משהו בו פשוט נתן לי תחושת רוגע
וביטחון, משהו מוכר וטוב.
הוא התקרב לעברי והחל לנשק אותי. נישקתי אותו חזרה מבלי לחשוב
פעמיים.
הוא שחרר את חגורת הבטיחות שלו וכשהוא התקדם לעברי הוא שחרר גם
את שלי...
זרמתי איתו, ראיתי שהוא נהנה וגם אני נהניתי מעצם העובדה שהוא
נהנה. אבל משהו בי עדיין לא הרגיש מוכן, אמרתי שזה בסדר לגעת
פה ושם, הרי אני לא אשאר תמימה לנצח.
נסחפתי עם המחשבות שלי ורגע אחרי זה מצאתי את אלון עליי וכיסא
הרכב שישבתי עליו כבר במצב שכיבה.
הוא התחיל לגעת בי בהתחלה בעדינות ואחרי זה במעט פראות
וחייתיות. אבל אמרתי לעצמי שאולי ככה זה אמור להיות...
פתאום הרגשתי את היד שלו מתחת לשמלה שלי.
ביקשתי ממנו להפסיק, הוא אמר לי "חשבת שאני אחכה עוד שלושה
חודשים כדי לטעום אותך?"
אמרתי לו שלא נוח ולא נעים לי ושיפסיק. הוא לא הקשיב לי.
ניסיתי להעיף אותו מעליי והוא סטר לי.
בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מושפלת. באותו רגע אותן עיניים
מושלמות נראו לי כדבר הכי נתעב שיש והחיוך שלו נראה לי ערמומי
כל כך שעצמתי את העיניים חזק חזק וניסיתי להיעלם.
הרגשתי את היד שלו בתוך התחתונים שלי ולא הייתי מוכנה לתת לזה
לקרות. אני לא מוכנה להיות קורבן האונס הבא שיכתבו עליה
בעיתונים. לא אני. לא הגיוני. זה לא קורה לי.
פתחתי את העיניים ודחפתי אותו מעליי, אבל לשווא, הוא היה הרבה
יותר חזק ממני ורק חייך והמשיך להגיד "אם לא תתנגדי זה לא יכאב
לך". נגעלתי ממנו כל כך באותו רגע.
ניסיתי לבעוט בו, צרחתי, מה לא עשיתי?! אבל לא היה אף אחד
שיעזור, לא שם בפסגה הזאת שריקה מכל אדם.
הדמעות התחילו לזלוג ועצמתי את העיניים חזק בניסיון לדמיין
שאני בבית שלי ישנה ופשוט זה סיוט, חלום בלהות, זה פשוט לא
קורה לי.
אבל זה קרה. התחתונים ירדו ממני ושמעתי אבזם חגורה נפתח.
הרמתי לרגע את הראש והוא כבר חדר לתוכי.
כל כך כאב לי... כל כך רציתי שיפסיק. הרגשתי שאני נקרעת מבפנים
ולא אכפת לו ממני.
זה הרגיש כמו נצח, הרגשתי מחוללת ומושפלת. לא הייתי מוכנה לכזה
דבר. אני עדיין ילדה בלי שום ניסיון, אני לא רציתי לשכב עם אף
אחד... רק רציתי אהבה אמיתית.
כנראה שזה באמת רק בסרטים כמו שאומרים.
זהו. זה נגמר. הוא גמר בתוכי ויצא. רציתי לשטוף כל כך את הגוף
שלי. שהעור שלי יתקלף מעליי.
הוא רק חייך את אותו חיוך, סגר את המכנסיים ואמר "יופי...
עכשיו אחרי שחגגנו כמו שצריך ניקח אותך הביתה".
ירקתי לו בפנים. הוא הכניס לי את הראש בחלון ודיממתי בגבה.
הוא אמר להגיד שנפלתי ולא השאיר לי מקום לטעויות, שאם אני אגיד
משהו הכי קטן שיגרום לאנשים לחשוד הוא כבר יסדר איתי את
העניינים. ידעתי בדיוק למה הוא התכוון.

הוא הוריד אותי בבית ונישק אותי שוב... נלחמתי בו ודחפתי
אותו.
יצאתי וטרקתי את הדלת של האוטו.
הוא המשיך לנסוע ולי הייתה מציאות חדשה להתמודד איתה.
נכנסתי למקלחת ושפשפתי כל חלקיק עור בי כל כך חזק עד שנהייתי
כולי אדומה עם כוויות מהמים הרותחים. אבל לא היה לי אכפת. הכאב
לא השפיע עליי.

עכשיו אני יושבת כאן ורושמת את כל מה שעבר עליי במטרה שאתם
תדעו למה אני עושה את זה לעצמי.
לא נשארה בי שום אהבה כלפי אף אחד יותר, אף אחד לא יוכל לעזור
לי. אף אחד.
אני רוצה להעלם, לא רוצה לחיות בגוף הזה יותר.
אני לא מאמינה יותר בכלום. רק בשקט נפשי. וזה הדבר האחרון
והיחיד שאני רוצה להשיג עבורי כי אף אחד אחר לא יוכל לתת לי את
זה.
בגלל זה אני עושה מה שאני עושה עכשיו.
בגלל זה כשתמצאו את המכתב הזה אני כבר לא אהיה כאן.
אבל תשמחו בשבילי.
השגתי את מה שרציתי, מצאתי את השקט הנפשי שלי.