איפשהו באמצע החיים, אתה שוכב לך ומסתכל על התקרה ומנסה לחשוב
- "האם אי פעם כל מה שעשית בחיים שלך היה שווה את זה?"
זאת דוגמא לאחת המחשבות אשר התרוצצו לי בימי דיכאון, כאשר הכל
היה נראה אפור. כל הזמן לראות את אותם הפרצופים והצחקוקים
החלשים אשר יצאו להם מהפה. תמיד החשבתי את עצמי שונה מהחברה,
לא שייך אליה. אבל אני הייתי לבד. עמדתי לבד, החזקתי את עצמי
לבד. הגעתי למצב שבו כבר לא היו לי רגשות. לא יכולתי לאהוב
יותר, לא יכולתי להגיד דברים טובים ואיכשהו באמצע הדרך גיליתי
שאני הרחקתי לא מעט אנשים. ושוב המשכתי להיות לבד. לשכב על
המיטה ולא לעשות כלום.
יום אחד נסעתי לתל אביב כדי להפגש עם טלי. אחת שהכרתי
באינטרנט, שהיה לה בלוג תמונות. הכרתי אותה דרך הבלוג שלה רק
מתגובות והחלטנו להיפגש.
הגעתי לאותו מקום מפגש ומרחוק ראיתי אותה מתקרבת. היא חייכה
וחיבקה אותי. זה היה כאילו אנחנו מכירים כבר מזמן. עלינו למעלה
ודיברנו הרבה. היא חיבקה אותי ואני חיבקתי אותה. זה היה כאילו
היינו האנשים היחידים בעולם שהבינו אחד את השני. ישבנו על
הספסל בקומה האחרונה של הבניין, 10 קומות, והבטנו בכל מלמעלה.
על כל העולם שדווקא היה תמיד נגדנו. אבל ביום הזה ידענו שתמיד
יש לנו אחד את השני ושום דבר אחר לא יפריע לזה להתקיים. הבטחנו
אחד לשני שנפגש עוד בחופש הגדול ונעשה את זה שוב. המרחק היה
בעייתי אבל זה היה שווה את זה. נפרדנו לשלום וכל אחד הלך
לדרכו.
בלבי ידעתי שעוד נפגש.
אבל... קרה משהו.
לאחר כמה שבועות טלי חזרה מחו"ל וכל מה שהבנתי זה שהיא ניסתה
להתאבד. לא יכולתי לעזור לה, לא יכולתי אפילו לדבר איתה. אבל
חיכיתי לה. חיכיתי לה כל הזמן עד שהיא תתחבר או שאני אוכל לדבר
איתה.
יום אחד היא התחברה ואמרה לי שחברה שלה ניסתה להתאבד ושאני לא
אתן לה אף פעם לחזור לדיכאון הזה ולתחושות האלו. הבטחתי לה.
ואלה היו המילים האחרונות שהחלפנו בינינו.
והנה הגיע סוף החופש ו... היא... נעלמה כמו הרוח. היא הייתה
מהעלים האלה שבסתיו לא נופלים. אבל איכשהו במהלך הזמן, היא
התייבשה ונבלה. אני לא הייתי שם כדי לתפוס אותה. אני לא
הספקתי. אני לא יכולתי להיות שם בשבילה.
יכול להיות שהיא איפשהו שם בקריית אונו. יכול להיות שהיא
במוסד. יכול להיות שהיא כבר לא בחיים יותר.
ואני? אני לא יודע אם אני אראה אותה יותר...
אבל אני בחיים לא אשכח את אותו היום שנפגשנו בו בתל אביב.
בחיים...