זה היה ערב יום שבת אביבי.
היתה זו תקופת הקציר, והשדות היו מלאים חיטה שחומה, המתנופפת
קלות ברוח החמימה.
בעוד שעה יוצאת שבת.
יצאתי החוצה, לטייל מעט בכפר.
האוויר היה חמים, והרוח ליטפה את פניי החומות, השזופות, ופיזרה
את שערי החום-כהה, הארוך.

התקדמתי, בעליזות, לעבר אחד שדות החיטה, שהיה קרוב אל פתח
הכפר.
ראיתי את הגברים מתקדמים לעבר בתי הכנסת, ונופפתי להם לשלום.
עברתי בדרכי האפר, המובילות אל השדות, וקיפצתי מעל אבנים.
כל חיות השדה נמו את שנתן, ולא היה קול, מלבד החיטה הנעה
ברוח.

נכנסתי לאחד השדות, ונשמתי את האוויר.
הבטתי סביבי, וכל שראו עיניי היתה החיטה החומה, המחכה לקציר.
המשכתי לצעוד בשדה, כשקלטתי, מזווית עיניי, משהו זז.
לא ידעתי בוודאות מה זה, אך זו לא היתה חיה.
"אולי זה עב"מ?" חשבתי לעצמי וחייכתי לנוכח דימיוני הפרוע.
שוב תזוזה, הפעם יותר קרובה.
צמרמורת עברה בגבי.
התקרבתי לעבר אותו דבר שזז...


{בעעע אין לי יותר מה לכתוב...}