הם היו תאומים. הם נולדו ביום הראשון של מזל תאומים. משעשע,
כשחושבים על זה... אולי הלידה בהתחלפות המזלות מבשרת על שינוי
כלשהו, כי למרות שהם היו זהים כמעט לחלוטין מבחינה פיזית,
באופי הם היו שונים מאוד. אחד היה שמח וטוב לב מטבעו, בעל גישה
חיובית לחיים, והשני זעפן, פסימי. ההבדלים האלה הלכו והתבלטו
והתחדדו כשהם התבגרו. אני כבר לא זוכר מתי התחלתי לשים לב
אליהם, אבל מאז שהתחברנו, היינו תמיד יחד. משחקים בשכונה,
ארוחות משותפות, ובסופו של דבר, היינו מתבודדים ביחד. זה כנראה
היה צפוי, כי הם היו טיפוסים מוזרים. כאלה שלא מתחבבים בקלות
על ידי החברה. ואני נדחקתי יחד איתם לשוליים. בהתחלה, זה היה
בגלל משחקי הכדורגל. הילדים האחרים היו מתעצבנים עליי, כי
הייתי משתף אותם במשחק, או לפחות מנסה לשתף אותם. אף אחד אחר
לא היה מוסר להם חוץ ממני. אוקיי, הם לא היו כישרוניים במיוחד,
וכשהייתי מוסר להם, הכדור היה מוצא את דרכו לחוץ, אבל אני
הייתי בדעה שהדרך היחידה ללמוד ולהשתפר זה אימון, ואם אני לא
אשתף אותם במשחק ולא אמסור להם, הם לעולם לא ילמדו לשחק. אבל,
כאמור, הייתי יחיד בדעה הזאת, וכך הפסקתי לשחק כדורגל עם
הילדים האחרים ולאט לאט התרחקתי מהם. הם היו קוראים לי בשמות
כשראו אותי עובר, במיוחד "המוזר" או "היצור". אל התאומים הם
אפילו לא היו מתייחסים, אבל לנו זה לא היה אכפת. לא רוצים, לא
צריך! אף אחד לא צריך את הטובות שלהם ולא את החברות שלהם ולא
את החברה שלהם!
לצערי, לא נפסק המצב של חוסר הסכמה מצד הסובבים. עם הזמן, גם
ההורים שלי החלו להביע חוסר שביעות רצון מהקשר שלי עם התאומים.
הם היו מזעיפים פנים כשהייתי מדבר עליהם, ובמיוחד כשהייתי מבקש
להזמין אותם לארוחה אצלנו. ההורים שלי, כמובן, אמרו שהם רוצים
רק את טובתי, והם מודאגים לגביי, וכל הילדים מתרחקים ממני (זה,
כמובן, לא נעלם מעיניהם) והם פחדו שאשאר לבד ואהפוך לבן אדם
מלנכולי. כמו שהם אמרו זאת פעם אחת, הם רצו "לנער" אותי בחזרה
אל המציאות. שיחשבו מה שהם רוצים. לבד אני לא, זה בטוח. על
החברים הכי טובים שלי, שהיו איתי מאז שאני זוכר את עצמי, אני
לא מוותר, ולא ישכנעו אותי אחרת. בסופו של דבר, הם התייאשו
מהעניין. אולי קיוו שמה שצריך לקרות יקרה, והקשר בינינו יסתיים
בין כך וכך. וכשהם עזבו אותי לנפשי, הכל נראה הרבה יותר טוב.
הרגשתי קליל ומאושר.
זו הייתה תקופה באמת נפלאה. העברנו את שנות ההתבגרות בהרבה כיף
וצחוקים, עם בדיחות ומתיחות ושיגועים וניסויים, בעיקר הודות
לרעיונות המבריקים של התאומים. אמנם לאחד היו יותר הברקות
בתחום הניסויים (תחום הכימיה היה העיקרי בניסויים, והוא היה
באמת גאון בנושא). השני מטבעו השלילי יותר היה אחראי למתיחות
ולשיגועים. אני אומר לכם... היו לו מתיחות מטורפות, וגם כמה
רעיונות די נבזיים, אבל הסיבה שהסכמתי להם הייתה כי הם היו
מכוונים כלפי אלה שהיו תמיד נבזיים אליי. עוד עניין נחמד
בהתבגרות, זה שההורים הפסיקו לשגע לי ת'שכל ולנסות לשכנע אותי
בצדקתם. אני מניח שהם התעייפו מכך, או אפילו התייאשו. מן הסתם,
גם עצם ההידרדרות הכלכלית בבית, שגרמה להם להיות טרודים בנושא
הפרנסה יותר מאשר בנושא בנם, ילדם היחיד, תרמה לעזיבתי לנפשי.
בעצם, הייתה הידרדרות גם ביחסים ביניהם. כשכבר היו רואים זה את
זו, לא היו מדברים הרבה, ואם כבר - היו מתווכחים. וכך יצא
שנהניתי מחופש מוחלט. אני מוצא את עצמי תוהה אם הירידה בתשומת
הלב לאורך השנים היא עניין טבעי, ואם זה קורה לכולם. אני גם
תוהה אם זו הסיבה לכך שהחברות שלי עם התאומים הייתה כל כך
חשובה לי.
זמן הגיוס לצבא הגיע. לא התגייסתי. חששתי שאיאלץ להיפרד מחבריי
התאומים. נראה לי קלוש הסיכוי שישבצו את שלושתנו באותו מקום,
ובאופן כללי, לא ממש רציתי להיות במסגרת כל כך לוחצת ולא להיות
בבית, ונשק וכל זה. למזלי, צבא ההגנה לישראל לא התעקש. למען
האמת, הוא די ויתר עליי. סוננתי החוצה מהמערכת. מצחיק איך
שלמרות שלא רציתי להתגייס, הרגשתי קצת נעלב מהניפוי הזה.
לא ידעתי מה אעשה בינתיים בזמן שאני אמור להיות מגויס, אבל
כשדיברתי עם התאומים, אשר גם לא גוייסו, הם הציעו שנטייל בדרום
אמריקה. השתגעתם?! שאלתי אותם. אין לי גרוש על התחת. אז חייך
אליי התאום אותו זיהיתי כשלילי יותר מבין השניים, ואמר שאין
בעיה, והוא ידאג לזה. היה משהו מוזר בחיוך שלו. הייתי צריך
להשקיע יותר מחשבה בעניין. הייתי צריך לראות בכך אות לבאות.
וכך מצאתי את עצמי עם התאומים מטייל בדרום אמריקה למרות כל
התחינות וההפצרות של ההורים שלי, במיוחד אמא, שלא אסע, ושזה לא
ייגמר בטוב.
לא הכל הלך חלק. התאום שאירגן כסף בשבילי לנסיעה, המשיך לארגן
לנו מזומנים תוך כדי הטיול. היו כמה פעמים שכמעט ונתפס. פעם
אחת הוא באמת נתפס, והייתי צריך לפצות את האיש שתפס אותו מנסה
לכייס אותו. עבדתי עבודת פרך בחווה שלו במשך שבוע. התחלנו לריב
בינינו. בדרך כלל אני והתאום הבעייתי, ולפעמים התאום השני צידד
בי. מדי פעם, כשהיה קשה לי להירדם, הייתי שומע אותם מתווכחים
בלחישות בלילה. התחלתי להיות יותר ויותר מודאג. התאום ההוא
פשוט נהיה יותר ויותר מפחיד. הוא פרק כל עול. בריחוק הזה
מהבית, הוא שינה פניו לחלוטין כמעט. היה לי קשה לישון, התיאבון
נהרס לי, והייתי מחוסר אנרגיות.
עד שיום אחד נמאס לי ולתאום הנחמד, ועשינו שיחה משותפת. בסופו
של דבר, לאחר כל הויכוחים, הצלחנו לשכנע, או אולי היה יותר
מדויק לומר אילצנו את התאום להשתכנע שככה לא נוכל להמשיך. הוא
הבטיח לשנות דרכיו (מה שמבחינתי היה לחדול מהשינוי האיום שחל
בו) והוסיף הצעה לטיול מרתק ששמע עליו. כזה שיגבש אותנו מחדש.
הסכמנו שנצא לאתר למחרת. המסלול שאליו הגענו לא נראה קל כלל
וכלל. הוא אמר לנו שזו כל הפואנטה, וכמה שיותר קשה יותר מגבש.
בכל אופן באמצע הדרך זו בעיה לחזור, והמשכנו. השביל בו הלכנו
הלך והתכווץ, והתהום הייתה פעורה לרגלינו כלוע מפלצתי המחכה
לטרפו בסבלנות אין קץ. לבי הלם במהירות עד שסוף סוף היה שטח
מנוחה. השביל התרחב מעט ונוצר שטח קטן בו היה מקום לחמישה
אנשים בדוחק. עצרנו להתאוששות קלה. לפני שהספקתי להחזיר לי את
נשימתי, התאום שזיהיתי כבעייתי דרש שנמשיך. התחלנו להתווכח.
הויכוח התלהט די מהר, ואני נעמדתי בעקבותיו. הוא עמד בחלק
שיותר קרוב להמשך השביל, ואני בחלק הנגדי. היה משהו מאוד מאיים
במבט שלו, וכשהוא עשה צעד אליי, אינסטינקטיבית נסוגתי. טעות.
נתקלתי בסלע קטן, ומעדתי לכיוון התהום. זה קרה כל כך מהר, ואני
לא יודע איך הגעתי למצב שאני תלוי על בלימה, בצלע ההר. צעקתי
לעזרה. שמעתי אותם מתווכחים. הכוח התחיל לאזול לי. פתאום יד
אחזה בי. הסתכלתי למעלה. התאום אותו זיהיתי כבעייתי אחז בי,
תוך שהוא מסובב ראשו ומבקש מאחיו לעזור לו. משהו מוזר קורה
כאן. פתאום ראיתי את התאום, אותו זיהיתי כ-נחמד, מסתכל מעבר
לשפת השביל. היה על פניו את המבט המטורף אותו אין לי מילים
לתאר. איזה מין משחק תפקידים חולני מתרחש כאן? שאלתי את עצמי.
הדבר הבא שאני זוכר זה את הראש של התאום "הנחמד" נעלם, ואז את
הרגליים של התאום השני, "הבעייתי", ואז העולם. מסתחרר לנגד
עיניי. ואז חשיכה.
התעוררתי בחדר זר. אני לא יכול להפנות את ראשי לאף צד. הכל
כואב לי. ניסיתי לדבר, וגם לא הצלחתי. אחות הופיעה לפתע לצדי,
גוהרת מעליי, פניה מלאים צער. הכל נעלם שוב.
כשהתעוררתי בשנית, אמא שלי הייתה ליד המיטה. מיטת בית החולים,
כפי שהתחוור לי. התנועה הייתה קשה לי, אבל הצלחתי לדבר. סיפרתי
לה מה שקרה. היא אמרה לי שמצאו אותי מוטל לרגלי ההר, לידי
התרמיל שלי שהתפרק בנפילה הארוכה, ובו מצאו את הפרטים שלי,
והזעיקו את הוריי. בנס לא מתתי. שאלתי לגבי התאום. לא מצאו
גופה נוספת מלבדי. את בטוחה? שאלתי. היא הנהנה לאישור, כולה
דמעות.
לאחר כמה ימים, חוקר הגיע ושאל אותי כמה שאלות, ושוב חזרתי על
סיפורי. הוא אמר לי שלא נמצאה גופה חוץ משלי, ושלא ראו אף בן
אדם, בטח שלא שניים זהים שענו על תיאורי מהפעם הראשונה שבה
סיפרתי על מה שקרה. הייתי בהלם. ראשי הסתחרר, ונשימתי נתקעה
בגרוני. עזרו לי ותמכו בי כשהקאתי את נשמתי, ואז עזבו אותי
להתאושש. אט אט מחשבתי התבהרה. עברתי על כל הפרטים בזכרוני.
שוב עברה בי תחושת בחילה עזה, כשפתאום פגעה בי האמת בכוח אדיר.
רק אז הבנתי, שנבגדתי על ידי האדם היחיד עליו יכולתי לסמוך.
למה אמי לא סיפרה לי? אני עדיין משחזר בראשי את כל הסיפור,
ועובר על כל הפרטים, תוהה אם אראה אותם שוב אי פעם.
הם היו תאומים, והם נולדו ביום הראשון של מזל תאומים, איתי,
אצלי, בתוך הראש.