גשם
באותה תקופה אהבתי בנות. לא כל הזמן אבל מדי פעם כשהן היו יפות
ולי היה משעמם. אני חושבת שזה היה אז ששמתי לב  שהגשם בעצם
יורד מלמטה, עד היום אני מתגעגעת לפעמים לאותה תחושת גילוי
גורלית, ככה גם קולמבוס הרגיש.
האספלט הבריק, מפתה בדרכו שלו, שלוליות מים שכנראה גרו שם כבר
זמן רב התחילו מקפיצות טיפות ענק אל השמיים, שם אולי הן התאדו
לעננים את זה אני כבר אפילו לא מנסה לנחש. פתאום הבנתי כמה
טיפשי מצידנו להאמין רק בגלל ניוטון וכל השאר שהגשם יורד.
התכופפתי אל הכביש מנסה להצטופף במטר האספלט אבל אז עברה משאית
זבל, כמה אופייני וציפתה את הג'ינס החדשים שלי בבוץ וריח רע.
עד היום יושבים עשרות מדענים מיותרים ומבזבזים את זמנם בלי
לדעת שאת החשיפה הגדולה ביותר כבר ביצעתי אני.
דוקטור זליץ בדרכו המרובעת לעס את קצה העיפרון שלו, מוכנה
להשבע שהוא חוזר הביתה עם חתיכות עץ צהובות בין השיניים, נו
מילא כל אחד וההתנהגות הכפייתית שלו. כשהגיע אל המחק הנהנן
והישיר מבט. הוא טען לדוגמא שממש מתאים לי להאמין שגשם יורד
מלמטה, לא יורד, עולה, אני מתעקשת, אבל הוא כבר כל המוח שלו
מלא עופרת. לדבריו אני מתעקשת להוציא את עצמי מחוץ לנורמל,
לחיות מעבר לקו הצהוב, ככה הוא אומר כשהוא מתכוון לשוליים,
נפלאות דרכי הפסיכולוגיה. לי כבר קצת נמאס מהקונפרמיזם המחשבתי
שלו ובזמן שהוא השתעל ישר לריאות שלי, מנסה לשווא להדביק אותי
בצינון נורמלי ולהוכיח בזה שאני חלק אינטגרלי מחוקי היקום,
עברתי אני לגור בפינת השולחן שלו.
המחשבה הראשונה היא ששתיתי יותר מדי וזליץ הרי שונא שאני שותה.
מה גם שקוניאק על הבוקר עושה לי רע בקיבה, הנה כבר הראש כבד
מדי והעפעפיים שוחים נגד רצוני בבריכה של משהו, לא דוקטור אתה
טועה אני לא בוכה מה זאת אומרת? כי אם הייתי בוכה הייתי יודעת
על זה לא? והראש שלי לוקח כל סיבוב חד מדי, באמת שזה כבר מדי
כבד לי, אני מניחה אותו בעדינות  על הפינה, האישונים נלחצים אל
הסוודר, אחר כך יהיו עליהם פסים מרושתים לפי הדוגמא שאמא סרגה
לי, אולי אני אחסוך פעם ופשוט אבקש ממנה לסרוג לי את אותה
הדוגמא בפנים, בדיוק כמו שעשתה לי עם הנשמה. נוח לעיניים על
הסוודר, הן שוקעות ורואות שם חושך תלת ממדי, נראה לי שהשיניים
לועסות חוטי צמר, דווקא טעים. ועם אני אלחץ מספיק חזק אולי
אצליח לשקוע סוף סוף ולמצוא את האמת הטהורה - איפה שהגשם יכול
לרדת מלמטה ושום חוק לא מפריע לו. כי אתה מבין זליץ לפעמים
נעים לנו לסטות וגם אין לנו ברירה אחרת לי ולגשם. אני נרדמת
זליץ שר לי שיר ערש על אשפוזים. על פינת השולחן נגמרים הסיוטים
של אונות המוח, כמו פינג פונג אינסופי עם מפריעים לי בלילות
האחרונים. לא זליץ תודה באמת שנוח לנו פה, לראש ולעיניים, תראה
אפילו המצח הצליח לשקוע בשינה, באמת שאנחנו לא רוצים לעבור
דירה. באמת שלא.
אני יודעת יותר טוב ממנו, יודעת בדיוק איפה התחיל הכל. ליד
החנות של רפי, זו עם חלון הראווה המבריק וניצנוצי הפנסים.
היה יום חמישי ואמא רצתה לקנות לי נעליים חדשות, או שאני רציתי
והיא הסכימה. אני התעקשתי על ורוד היא אמרה שבגיל תשע ורוד זה
מוגזם, עד היום אני לא יודעת מה קנינו בסוף. אבל הייתה שמש חמה
של אמצע אוגוסוט ואכלתי גלידה יחד עם הסנטר שלי, רק כשכבר ממש
התקרבנו שמענו את הצעקות. אני קודם, זה חייב להיות שאני קודם
אחרת אמא היתה לוקחת אותי בזמן ולא כשכבר נהיו לי משקעים של
בוץ בנפש. האישה צרחה, אולי יומיים היא צורחת ככה, אני חושבת
ואמא מדברת עם השכנה של שולה. הקול של האישה צרוד, היא רוצה
מים היא רוצה שיעזרו לה אבל כולם עומדים ומסתכלים מישהו אומר
שנתרחק, הוא כבר קרא לכל מי שצריך, אבל מי שצריך לא בא. יש לה
דם על הפנים, הוא שורט אותה עם הידיים, היא נופלת, הקול שלה
גווע  רק אז אמא שמה לב, מאוחר מדי, היא בוהה קפואה כמו
פלסטיק, נהיה קו שטוח ומת של מוניטור, עכשיו הוא הורג אותה
ב"מיוט", ככה זה נראה כשצופים בטלנובלה וכפתור הווליום מתקלקל
ככה זה מרגיש כשהחיים עייפים מכדי למחות. האישה נופלת, הוא
בועט בבטן שלה, מקרוב רואים שהעובר מתקפל מכאב גם הוא, היא
בחודש התשיעי. החלון המבריק של רפי מתכסה פסים דקים של דם ושל
יאוש, ורק אז, סוף סוף אורות כחולים ואדומים מדליקים מחדש את
הסאונד,הרחוב חוזר לחיות, צעקות ודחיפות, שוטר עם רמקול שנפנה
את האזור, אמא מתעוררת, מאוחר מדי כבר אמרתי? היא מושכת אותי
בכוח, לוחצת את כל האצבעות  שלי אחת אל השניה. בבית היא לא
אומרת כלום לאף אחד, גם לי לא. ולא אכפת לה שאני לא נרדמת, גם
היא לא, אני שומעת את המזרון שלה מתהפך יחד איתה. בבוקר אני
מוצאת את העיתון, אחרת לא הייתי יודעת, כתוב שגם התינוק מת,
אולי בעצם ככה גילתי שהיא היתה בהריון, אבל אני בעצם בטוחה
שראיתי הכל, גם את מי השפיר נשפכים, גם את המעיים.
רק חצי שנה אחר כך עשו מבחנים, קוביות ומשולשים שמחפשים דרך
להתחבר, אמרו שאני מחוננת, ושידעו שאני מבינה הרבה יותר משהם
מדמיינים. כשהם אומרים את זה אמא מסתכלת מעבר  למחשבות שלי, יש
איזה קו זיכרון שנמתח ביננו, טיפות של דם ברקע אורות כחולים,
יותר אף פעם לא נקנה יחד נעליים, רק עם אבא, וכשנעבור בטעות
ליד החלון  המבריק של רפי נגביר צעדים ונשתוק. חתמנו הסכם
סודיות.
החבר הראשון שלי היה בגיל 16, גיא, או אראל אין לי מושג, לא
שכבנו, והוא דווקא התחנן. מה היה בו שאהבתי? הוא צחק פעמונים,
ולא התעקש על רומנטיקה. מה לא אהבתי? כשהלכנו יחד לילה אחד
במדרחוב התכסה המבט שלו דוק אכזרי, הוא משך בכוח אל הסימטה של
הפאבים, אולי רצה שנתנשק, אולי חשב שזו בדיחה. אני צרחתי רק אל
האוזן שלו אבל בעקשנות, יצא שהוא פחד, לא נראה לי שהתכוונתי
אחר כך יומיים הוא לא דיבר ואז גמגמם התנצלות מאוסה שנגמרה
בהבנות קיומיות שלו לגבי הצורך במחויבות. אני זוכרת חיוך, בטוח
שלי כי הוא היה חיוור מדי, לא התכוונתי שיעלב אבל זו היתה האמת
- לא ממש אהבתי אותו, לא רציתי שנשכב, לא עניינו אותי תיאוריות
ה"אני כמו פרפר חופשי" וגם ממש לא היה בראש שלי להשאר ידידים.
תמיד בסוף הם היו נעלבים לי, ולי הרי אין את אותו כוח גברי
סמי-רומנטי של התנצלויות כזב, כך שהסוף היה זהה, להם יש דמעות
בזווית הריסים אני מעניקה נשיקה על הלחי וממהרת למקום יפה
ומקורי יותר.
רק אחרי הצבא הכרתי את רלי. והוא היה לפעמים כזה יפה שאי אפשר
לנשום לידו, הוא גם עישן הרבה, אז אולי נחנקתי בלי קשר. מה
גרם לנו שנחזיק שנתיים? העקשנות שלו, השעמום שלי. עד כדי כך זה
נהיה חזק שהוא הציע נישואים. עד כדי כך טבעתי לו בפנטזיות
שאמרנו כן. ובירח דבש בא ההתקף הראשון. ראינו "חלף עם הרוח"
בספינת אהבה. אה רגע בכלל לא התחתנו בסוף, קודם היה הטיול הזה
שהוא קנה לי לכבוד התואר בספרות, הוא אמר שזה יהיה הקדמה לירח
דבש, זה כי ה"כן" שלי לא היה משכנע והא קצת חשש. ובאמצע חלף עם
הרוח יש איזה זוג מאוהב שמתנשק, אולי אפילו זה היה סרט אחר,
אבל העובדות לא משנות, זה היה קיטש קלאסי, דביק כמו דבק שתי
שניות לתיקונים מהירים. אצלנו, בנשיקה משהו דווקא התקלקל. רלי
התאהב, הוא עטף אותי בידיים ארוכות והמהם משהו לתנוך שלי, הזוג
התנשק שם למוות, עד שהכל התחיל להשפריץ, זה היה פתאומי, טיפות
דם וולגריות על הפנים שלה והשרמנטי מהסרט מרוכז בהוראות הבמאי
וממשיך לנשק, אני נשבעת שהוא מלקק דם מהסנטר שלה, אני בוהה,
אבל רלי, חתיכת פסיכי נדלק מהסיפור ומושך אותי אליו. לא זוכרת
מה היה קודם, סטירה או דחיפה אבל רלי נפל מהספה וירד גם לו דם,
מהאף. השתנקתי, זה לא היה היופי שלו וגם לא הסיגריות. זה היה
הצמרור המקפיא שהרגשתי פתאום נלחץ על האצבעות, הידיעה שאמא
שלי, שמתה מהתקף לב שנה לפני כן מושכת אותי רחוק משם, לברוח,
לשתוק, כי חתמנו כבר הסכם סודיות פעם אחת.
למה רלי התעקש לקחת אותי לזליץ אין לי מושג, אבל הוא השאיר
אותי שם והלך לו, שמחתי, נהיה לי מרחב מחיה ראוי, בסוף לא
התחתנו, יותר לא ראיתי את רלי וזה גם טוב כבר יכלתי לנשום בשקט
נשימות שלמות ורגועות.
אני אישית מוכנה להשבע שאחרי רלי לא הייתי עוד עם אף גבר.  אבל
היו תקופות שרציתי, רק שהפחד הקמאי והיד הגדולה של אמא השאירה
אותי לבד. פעם כשכבר קפאתי מקור ביקשתי מזליץ שיעזור, הוא היה
נדיב, נתן לי חדר לבן לעצמי וטיפות כחולות להתחמם, זה לא ממש
עזר, אמא נעצה בי מבט של אלף קרחונים, היה לנו הסכם. שתינו
היינו אשמות שתינו נידונו לבדידות.
אחר כך שמתי לב כמה העולם הפוך, כמה שהסטיות הן הן המיינסטרים
ואם לא הקודקס העקשני שלנו שיש רק כביש ראשי אחד הרי שאני כבר
מזמן הייתי מתאהבת כמו שצריך בג'ני ובבלונד הפיקטיבי שלה.
תיקון טעות, להתאהב דווקא כן הצלחתי, לשכנע אותה שכדאי היה לי
קשה. חודשיים היא גרה איתי, אפילו ראינו פעם סרט רומנטי יחד
ואני הצלחתי להנות כל הזמן ממנה ומהעלילה, בוקר אחד, גשום קרוב
לודאי היא ארזה הכל ובכתה אולי שעתיים. ליטפתי את הבלונד הבוהק
שלה עד שנהיה לי חשמל סטאטי. היא לא יכלה אחרת, אמא שלה
והחברים מהעבודה, והחיים אחרי הלילות שלנו יחד. גם היא ברחה.
ולך תסביר לה שלי אין ברירה, שהלוואי שהיתה לי. שאצלי זו סטיית
תקן קבועה, אפילו זליץ מרשה.
היא שאלה אותי פעם ממתי אני . שיקרתי, אמרתי שתמיד, שאפילו אמא
שלי ניבאה את זה, שזה כמעט ותורשתי, מה שדוקא היה קרוב
למציאות. יותר לא יכלתי להודות, גם זליץ לא יודע, נשבעתי לאמא
לא לומר לאף אחד כמה מעוות הפוך והורס העולם שלנו. גם היא לא
גילתה לאבא, עד היום הוא לא יודע למה היא עזבה.
ובסןף אין ברירה אלא ללכת על הקו הצהוב של זליץ, ליפול למאה
ואחת תהומות ולא לקום אף פעם, להתעורר מדי פעם בין קירות לבנים
ולצרוח פנימה והחוצה.
לעבור לגור בפינת השולחן של הפסיכיאטר שלך, שמה הכל אפשרי, שם
הגשם יורד מלמטה ונאהבים לא הורגים אחד את השני. שם גם ג'ני
מוכנה לחיות עם אישה אפילו שכולם אומרים. יש לזליץ סכין מתכת
הוא פותח איתה מכתבים אני חושבת, כשהוא לא משתמש איתה לחטט בין
הציפורניים. מסתבר שהיא דווקא חדה. האידיוט, הוא צועק וקופץ
סביבי אפילו שכבר אין סיכוי, פעם עשיתי תואר בביולגיה חיים
זליץ וזה הקרוטיד: עורק ראשי, אם קרעת אותו כבר לא תתקן כלום,
טיפשי שבמקצוע כמו שלך לא לומדים עזרה ראשונה הלא כן?