20/8/05
מה שעכשיו

זה לכתוב בעט שאני לא רגיל אליו
זה לא לכתוב שעה מדויקת בפינה הימנית העליונה
(וזה כי אין לי שעון על היד, בקושי את התאריך זכרתי)
מה שעכשיו זה ללמוד מחדש לכבד את הלב שלי
שחזר לפעום
זה לקבל את הדימום הפנימי בהבנה
בחיוך
בגלל שאני יודע שהוא חיוני לצמיחה של הגור המתבגר שבי
אני חלמתי אותו גור אריות, ולפעמים דולפין
יש מי שקוראת לו נמרון
האחרונה קראה לו פנתר
ואני אימצתי אלי בחום
(אולי אפילו אנציח על בשרי בחום של מחט,
כי בא לי)

מה שעכשיו זה לקחת פסק זמן על המרפסת
עם רוח חצי קרירה
עם כוס התה הנצחית
זה לשמוע את הברוס שלי ממקום אחר
לחייך ממקום טוב יותר
להדליק סיגריה בלי שום תחושות אשם
(ולזכור שאני אכבד את הלב שלי
במנה של פעילות אירובית בתמורה)

זה לזייף בלי חשבון, בקול, מהבטן,
לא כדי שישמעו, אלא פשוט כדי לשיר

לחיות

זה לחייך את הדימום הפנימי שהפנתרה השאירה
טרי טרי
לצחוק עם עצמי על העיתוי
לא צחוק מריר. צחוק אמיתי

זה להחליט לבנות מחדש
כמה מהגשרים שפעם כל כך אהבתי לפוצץ

זה לא להצטרך לעצור דמעות
כי הן פשוט לא נמצאות

זה לחזור לאהוב את עצמי
את התשרורת המצוינת שמתעוררת לחיים
את הברזלים המגבילים בברך המצולקת
את השריטות החינניות בנפש
כי הילד הזה, הנמר, הדולפין, הפנתר
הוא אני

זה להפיח אש חדשה
ברמץ הרדום
בכלוב הצלעות

זה להתקמבק בשביל עצמי

זה לענות לטלפון באמצע הכתיבה...

...זה לקרוא שוב אחרי שלוש שעות,
לשים את down to one של מליסה
חזק חזק באזניות
ולרוץ להקליד את זה ל'במה'
ככה
לא מעובד

מה שעכשיו זה אני.