ורואה הבזק.
8
אני מתעורר בחדר לבן.
זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לי, אני חושב. אני לא זוכר איך
הגעתי לכאן. למעשה, אני לא זוכר כמעט כלום. הזיכרון האחרון שלי
הוא בבריכה, אני זוכר מסיבה, והיה שם שלט "תיכון להבים מברך את
בוגרי כיתות י' בחופש מהנה ופורה". אני מנסה לשאול את עצמי מה
קרה אחרי זה, מה אני עושה פה, אך ללא הצלחה, אני אפילו לא מזהה
את כפות ידי, הן דומות לשלי, אך משהו בהן שונה. פתאום אני
מבחין בכך שאני ערום לחלוטין, זה מפחיד, אני אף פעם לא ישן
ככה. משהו מוזר מאוד קורה פה. אני קם בקפיצה מהרצפה ומתחיל
לרוץ בכל החדר.
יש דלת אחת. כשאני פותח אותה אני רואה מסדרון קצר, עם פתח עגול
ושחור בסופו. אני מתחיל לצעוד במסדרון, עד שאני מבחין במראה
לימיני. אני עוצר ומסתכל בה. הברה בלתי מובנת בקול לא-שלי
נפלטת מפי, זה לא אני! לאיש במראה יש שיער קצר ושחור, הוא לא
מרכיב משקפים על עיניו החומות, פניו בוגרות, וגופו הרבה יותר
מפותח משלי. זו בוודאי מראת תעתועים. אני זוכר שקראתי על זה
במגזין האהוב עלי "הזיות בפנטזיה", אלו הן מראות שיכולות
להראות את המציאות העכשווית, אך ניתן להשתמש בהן גם כצוהר למה
שאתה רוצה לראות, בלי קשר רב למציאות. כמובן שבמגזין הן הוצגו
כתיאוריה בלבד, אבל ידעתי שהן קיימות. אני באמת נראה לא רע.
אבל עכשיו אני רוצה לראות את עצמי האמיתי. אני מנסה לגרום
למראה להשתנות, אך כלום לא קורה. אחרי עוד כמה ניסיונות שבהן
אני ממקד את המחשבה שלי, אני מרגיש שמשהו זז. זה רק משב רוח קל
שמגיע מכיוון המראה ונושב לעבר הפתח. הדמות במראה נשארה
כשהייתה. למה אני לא מצליח לשנות אותה? תמיד חשבתי שכוח הרצון
שלי חזק. אולי טעיתי, וזו סתם מראה נורמלית? הרוח הקלה התחזקה
בינתיים ואני מתקשה לשמור על שיווי המשקל, אני מנסה להתייצב אך
מאוחר מדי. אני נסחף לתוך הפתח בצורה ספיראלית. "אז ככה
מרגישים במערבולת", זו המחשבה האחרונה שלי לפני ההבזק.
אני במכונית, לבד. אני נוהג! לא יודע איך, אבל בתנועה
אינטואיטיבית אני מעביר מהלך. מחוץ למכונית שמש של אחר הצהריים
מאירה על חורשה משני צדי הכביש. אני מכוון את המראה אלי
ומסתכל. אותה הדמות הבלתי-מזוהה. זה לא אני. בגדים ירוקים -
אלו מדים! זה בטח אחי החייל. הוא הזהיר אותי שהוא יארגן את
המתיחה של החיים שלי ליום ההולדת, אבל זה בשמונה באוגוסט, יש
עוד זמן, נדמה לי. אני מסתכל בשעון בצג של המכונית כדי לאמת את
זכרוני, כן, את זה דווקא זכרתי נכון. היום העשרים ביוני,
אלפיים ושלוש עשרה. אלפיים ושלוש עשרה?! מבט מהיר נוסף הבהיר
לי שלא טעיתי.
צפירה חזקה נשמעת - אני מסתכל על הכביש ובשנייה האחרונה מתחמק
מפגישה בלתי רצויה עם החלק הקדמי של משאית. אח שלי הגזים הפעם.
לתת לי מכונית לידיים ולצפות שאני אדע מה לעשות? מכונית נחמדה
דווקא, עיצוב פנים מושקע, צג משוכלל, יש כאן אפילו מקום
לכוסות! זה נראה כמו הרכב שתמיד חלמתי עליו. במחשבה שנייה
דווקא נחמד מצידו. אני רק מקווה שלא יעצור אותי שוטר.
אני מבחין בפתק בולט מכיסי. הפעם אני לא מסתכן,עוצר בצד הכביש
במיומנות בלתי מוסברת, יוצא מן המכונית ורק אז קורא:
"20.6.2013, שעה שמונה בדיוק, רחוב העיט שש, כניסה שתיים". זה
כתב ידי. אני מסתכל סביבי, נכנסתי לירושלים בלי לשים לב. חזרה
למכונית. השעון מראה שבע וחמישים. אני הולך לאחר. כמו תמיד.
אני ממשיך לנסוע ישר, סורק את שלטי הרחובות בתקווה. חמישה
לשמונה. קצת לפני שאני מתייאש, אני רואה את השלט שציפיתי לו.
אני פונה, מחנה את המכונית ונעצר מול הבית. אני מסתכל מעל
הדלת: "כניסה שתיים - עסקים" שמונה בדיוק. אני מצלצל בפעמון.
קצין במדים פותח לי את הדלת. "אה! בדיוק בזמן! כמו תמיד. בוא
היכנס." אני עוקב אחריו במסדרון הקצר לחדר ישיבות גדול. שולחן
שחור גדול וארבעה כסאות משני צדדיו. "שב, האחרים מיד יגיעו."
אני מעדיף לעמוד. הקצין, ואחריו שישה אזרחים שנראים חשובים,
נכנסים ולוחצים את ידי, ברכה אחרת בפיו של כל אחד מהם: "ערב
טוב רפאל" "רפאל, טוב לראותך שוב" אך הנימה ולחיצת היד זהות.
נראה כאילו הם ערוכים מראש למצבים כאלה. הם קראו לי רפאל,
פתאום אני מבין, אף אחד לא קרא לי ככה מאז היסודי. מאז שנהייתי
מקובל אני רק רפי. תמיד העדפתי את רפאל. הקצין מתיישב ליד
השולחן ומסמן לי על הכיסא מימינו. אני יושב והוא פותח: "מכובדי
חברי הכנסת, רפאל, ערב טוב. אני מודה לכולכם שבאתם לביתי
הצנוע, ומתנצל על העמימות בנוגע לנושא המדויק של הפגישה, אך
אתם מבינים כמובן שבעניינים עדינים כל כך אי אפשר להיזהר יותר
מדי. ובכן, הבה נתחיל.
"היום בבוקר הציג לי רפאל, האיש במדים שלנו ברשות לפיתוח אמצעי
לחימה, את הפיתוח האחרון שלהם. מדובר בהמצאה שתשנה כליל את דרך
הלחימה שלנו בפרט, ואת דרך החיים שלנו בכלל. אבל למה אני אומר
לכם את זה, עדיף שתשמעו זאת מפי ראש צוות המחקר בעצמו. הוא
הקדיש לילות כימים בעבודה, והוא האחראי לפלא הטכנולוגי שאתם
עומדים לחזות בו. רפאל, בבקשה!" הקצין מסמן למשרת האישי שלו
להתקרב אליי וחוזר לכיסאו. כל העיניים מופנות אלי.
אני מבקש סליחה ורץ אל הרכב.
אני מתניע ומסתלק במהירות מהמקום. אני לא יודע איך אני יודע
לעשות את זה, אבל זה כבר לא מטריד אותי. מה שמטריד אותי כרגע
זו ההמצאה המוזרה שלי, והעובדה שאני בצבא. אני מוכרח לחשוב על
זה קצת. יש מזוודה בכסא שלידי. לא שמתי לב אליה עד עכשיו. אני
חולף על פני המעדנייה האהובה עלי, "פאי". או לפחות זו שהייתה
אהובה עלי, כשהייתי בתיכון. השעון טוען שזה היה לפני שמונה
שנים. סיבוב פרסה. אני צריך פאי.
המעדנייה כמעט ריקה. טוב, לפחות זה לא השתנה. וגם חוה, הבעלים
והטבחית של המקום לא השתנתה. היא עומדת שם, בדיוק כמו לפני שש
שנים. אולי קצת יותר מבוגרת. כשהייתי בכיתה י' היא העסיקה פה
את החבר הכי טוב שלי, ניב. מעניין איפה הוא עכשיו. אני מברך את
חוה בתנועת יד, אולי היא זוכרת אותי, מתיישב במקום האהוב עלי,
ומניח את המזוודה על השולחן. "ניב! אורח!" אני מפנה את הראש.
הקריאה נשמעה מפי חוה, מאחוריה, מהמטבח, מציץ ראש מוכר, זה
ניב! והוא כמעט ולא השתנה, רק נוספה צלקת קטנה על הלחי הימנית,
אך העיניים הכחולות, הפנים החזקות, הגוף הגדול והשיער הארוך,
כמו שהיה לי, נותרו כשהיו. לפעמים קינאתי בו. כבר בכיתה י' היה
לו גוף של חייל, ועוד עיניים כחולות ושיער חום מתלתל; אם היה
לו אז קצת יותר בטחון עצמי הוא היה יכול להשיג כל אחת. החיוך
הרחב שלו מתפרש על פניו "רפי! או סליחה, רפאל! נמאס לך מלהציל
את העולם, אז החלטת להיזכר בימים הטובים, כשהיה לך זמן לשבת
כאן לפאי? מה, עברה כמעט שנה מאז שראיתי אותך!" הוא מתקרב
לשולחן ויושב לידי. "מה, נכנס לך תמנון לפה? אין ברכת שלום
לחבר וותיק?"
"הי, אני חייב לדבר איתך". אני מחליט לספר לו הכל, בעצם אין
סיבה לשמור על זה בסוד.
"כן, אני תמיד פה בשבילך, זה אתה שלא תמיד מגיע לכאן. כבר
חשבתי ששכחת את הדרך."
"שכחתי יותר מזה. היום בבוקר התעוררתי בחדר לבן, וגילתי שהעולם
התקדם שמונה שנים בלעדי, או שאני שכחתי את השנים האלו."
העיניים שלו נפערו לרגע בתמיהה, אבל אז הוא צחק.
"תמיד היה לך חוש הומור מטורף." לבשתי את ההבעה הרצינית ביותר
שלי.
"אני רציני לגמרי. הזכרון האחרון שלי הוא במסיבת סיום שלנו של
כיתת י'." הוא הבין שאני רציני.
"אולי זה קשור לפיתוח האחרון שלך, לא דיברת עליו הרבה, אבל
הבנתי שאתה מתעסק בחומר רגיש ומסוכן. אני מתאר לעצמי שאתה
עדיין לא יכול לדבר עליו?"
"אני אפילו לא זוכר אותו", אמרתי, "אני חושב שכל מה שאני זוכר
משמונה השנים האחרונות זה רק מיומנויות, דברים אינטואיטיביים,
אבל כל הידע האמיתי שהיה לי, אני חושש שהוא נמחק."
"מה יש במזוודה?" הוא שואל. באמת מעניין. אני פותח את מנעול
הספרות במהירות, בלי לדעת אפילו את המספר שאני יוצר. כשהיא
נפתחת אני רואה שלט כסוף קטן עם שתי מחוונים וכפתור. חוה ניגשת
אלינו "תרצו משהו?" היא מחייכת בחביבות, "את המנה הרגילה,
רפי?" היא זוכרת רק שם אחד לכל אחד, מבחינתה שמות לא משתנים.
בלי להבין למה, אני מכוון את המחוון הראשון לסימון 10 שנ', את
השני לעוצמה חלשה, מחייך בחזרה ואומר "כן, תודה". היא מסתובבת
בחזרה למטבח, ואני מכוון אליה את השלט ולוחץ על הכפתור. היא
מסתובבת בחזרה, "תרצו משהו?" היא מחייכת בחביבות, "את המנה
הרגילה, רפי?" ניב פולט קריאת תדהמה ומתחיל להשתעל.
חוה פונה אליו "אוי אוי אוי, מה קרה?" היא שואלת תוך כדי מתן
טפיחות עצומות על גבו של ניב.
"אני אכין לך תה, הרבה לימון ודבש יעזרו לך עכשיו."
אני לא הופתעתי מההתרחשות. "ואת הפאי בשבילי בבקשה, כמו
שאמרת." היא מסתובבת למטבח.
ניב נועץ מבט של כעס ובלבול "מה עשית לה? זה מסוכן!" הוא מנסה
לחטוף מידי את השלט.
אני חומק מאחיזתו ומחזיר את השלט למקומו במזוודה.
"איך זה עובד?" ניב מסתכל עלי בחשד.
"אני לא זוכר."
"אבל איך להפעיל את זה אתה כן יודע?"
"זו מיומנות, זה לא בדיוק ידע. למשל, אני מנחש שאני אדע איך
להשתמש בנשק, אם יהיה לי כזה, אבל אני לא אדע איך קוראים
לחלקים שלו."
"זה ממש מוזר. רגע, אז אתה גם לא יודע מה אתה עושה בצבא?"
"בדיוק."
"ואתה לא יודע מה עושים המכשירים האחרים במזוודה?"
"אני לא זוכר שום ידע שרכשתי בשנים האחרונות, ואני אשמח אם
תעדכן אותי בדברים החשובים."
"אוקי, אז קודם כל לבשורות הטובות, התקבלת לתלפיות בצבא, עברת
את שלוש שנות ההכשרה, ועכשיו אתה עובד על פיתוח חדשני ברשות
לפיתוח אמצעי לחימה, למיטב ידעתי."
פרויקט תלפיות הוא הפרויקט היוקרתי בצבא. התלפיונים, בוגרי
הפרויקט, משרתים בצבא כאנשי מחקר ופיתוח, וזה הדבר שרציתי
לעשות כל חיי. עכשיו, אחרי שהתקבלתי ואני אפילו לא זוכר את זה,
אני לא יודע אם לבכות או לצחוק.
"ומה איתך? כשהיית בגיל שלי, סליחה בכיתה י', אני זוכר ששנינו
רצינו להיות תלפיונים."
"אני התנדבתי לצנחנים", הוא אומר ביובש, "וכשאני לא במילואים
אני עובד כאן יחד עם חוה. אנחנו שותפים, היא מבשלת ואני דואג
לשאר."
"והבשורות הרעות?" אני שואל בחשש.
"אין לך חיים", הוא עונה, חצי חיוך על פניו.
חוה מגישה לנו את ההזמנות. אני טועם מהפאי ונזכר למה אהבתי
אותו.
"אתה כמעט לא יוצא מהעבודה, אין לך חברה, אין לך חברים,
והמשפחה בקושי יודעת מי אתה. זה לא מצחיק." הוא מודיע לי למראה
חיוך ההקלה על פני.
"זה הולך להשתנות. אני לא יודע איפה אני עובד, ואני גם לא רוצה
לדעת. אני לא חוזר לשם."
"החלטה נאה. אבל אתה עדיין רכוש של הצבא, והוא אמור להחליט על
מה אתה עושה ומתי."
"לפי מה שאני רואה במזוודה, סיימנו את הפיתוח האחרון, ומגיע לי
קצת חופש. אני לא מצפה להטרדות מהם בזמן הקרוב."
הסלולרי שלי מצלצל, אני עונה.
"סרן רפאל, התייצב בחדר הישיבות מיד." זה הקול של הקצין. עכשיו
הוא נשמע מאיים.
"מצטער, אני לוקח חופש." אני מנתק וזורק את הטלפון לפח.
"ממתי אני סרן?" אני שואל את ניב.
"מזמן. זה מה שקורה כשאתה מורעל." אני חושב שאני מבחין בשמץ של
קנאה בקולו. כדאי לשנות נושא. אני משאיר חמישים שקל על השולחן,
קם ומודה לחוה.
"אתה מוכן להצטרף אלי?"
"לאן הולכים?" הוא שואל בנימה ההרפתקנית שלו ומתחיל ללכת
לכיוון הדלת.
"לפתור את התעלומה, ווטסון ידידי." הוא נזכר במשחק ששיחקנו
ביסודי.
כשאנחנו נכנסים למכונית אני מבקש ממנו לנהוג, ליתר ביטחון.
"לאן הולכים?" הוא שואל שוב.
"זה אלמנטרי, בחזרה לחדר הלבן. צא מירושלים."
אחרי רבע שעה של נסיעה אנחנו יוצאים מהעיר ונתקעים בפקק. אני
מסתכל על עמודי התאורה באמצע הכביש. על כולם יש את אותה מדבקה.
אני יוצא מהמכונית ומתקרב לאחת המדבקות. מקרוב אני יכול לקרוא:
"תסמונת החדר הלבן 080-1726358". מוזר, אין כזאת קידומת.
אני חוזר לרכב ומשאיל מניב את הנייד שלו.
"שיחת חוץ ארוכה?" הוא שואל בצחוק.
"אני לא יודע", אני עונה ברצינות תוך כדי חיוג.
אחרי צלצול אחד עונה לי קול עצבני:
"רפאל? זה קרה גם לך?"
"כן, וכן."
"אתה עם רכב? לבד?" הוא ממשיך לחקור.
"מי אתה? ואיך ידעת שזה אני?" אני משיב בשאלה.
"זה לא לטלפון, אני יכול רק להגיד שאני הוא זה שהדביק את
המדבקות. רק אתה חסר לנו."
"אני במכונית עם חבר, אפשר לסמוך עליו", אני עונה על השאלה
הראשונה.
"אנחנו בצריף. בוא לבד. הזדרז." הוא ניתק.
אני מסתכל מחוץ לחלון ורואה צריף עץ קטן, כמה מאות מטרים
מהכביש. אני מבקש מניב לחזור למעדנייה ולחכות לטלפון, יכול
להיות שאצטרך את עזרתו. הוא מנסה להגיד לי משהו אבל אני משתיק
אותו. אין לי זמן לזה עכשיו. אני יוצא מהמכונית ורץ לצריף.
לצריף הקטן יש דלת אחת וכשאני פותח אותה אני רואה שהוא עוד
יותר קטן מבפנים. אני סוגר את הדלת, הולך מאחורי הצריף, ונוגע
עם הבוהן בכמה מוטות שבלטו מהקיר. אני עובר דרכה ונכנס למה
שנראה כמו מעלית. "למטה." אני אומר, והדלת נסגרת. היא נפתחת
שוב אחרי כמה שניות, והנוף אחר לגמרי. מעבדה ענקית וחשוכה
מקיפה אותנו.
"לילה טוב, סרן רפאל, וברוך הבא." כשאני מסתובב לראות מאיפה בא
הקול, אני מבחין בשלושה אנשים בחלוקים לבנים.
"אני גבריאל, קרא לי גבי." אומר הגבוה מביניהם.
"אני אוריאל, קרא לי אורי." אומר זה שלצידו.
"קרא לי מיכה." אני מזהה את הקול מהטלפון. "אנחנו עבדנו תחתיך
בצוות המחקר, וארבעתם עבדו תחתינו." הוא מצביע על ארבעה אנשים
אחרים שנראו עסוקים באחת מפינות המעבדה.
"לפי הידע שאספנו עד עכשיו, בדיוק אתמול סיימנו פרויקט שעליו
עבדנו במשך כמה שנים. הבנו שהוא קשור לזיכרון, ושהוא משתמש
בתדרים מסוימים של קול, שהאוזן יכולה לשמוע אותם, אבל הם
מגיעים ישירות לתת-המודע. אי אפשר לדעת ששומעים אותם. בתדרים
האלו שידרנו מסרים היפנוטיים, שיכולים לגרום למוח למחוק חלק
מהזיכרון שלו." אני פותח את המזוודה.
"אה! הנה אב הטיפוס הראשון!" קורא גבי, "מעוצב בצורת שלט, כמה
מחוכם. כנראה אני הייתי אחראי על זה."
"אבל זה לא מסביר את החדר הלבן", אני אומר.
"לשם כך התקשרנו לבקש עזרה מהאחים הגדולים", אומר אורי.
טלפון מצלצל ואני עונה.
"סא"ל רפאל מדבר."
"כאן מודיעין", הקול נשמע דרך רמקולים בכל המעבדה, "יצרנו קשר
עם האיש שלנו ברוסיה ובידינו החומר שחיפשתם. נראה שרוסיה פיתחה
נשק דומה לשלכם עוד לפנינו. לפי הבנתנו הם עקבו במשך זמן רב
אחרי הפרויקט שלכם, ולמדו ממנו הרבה. כשהם ראו שאתם מתקרבים
לפיתוח הנשק, הם השתמשו נגדכם בנשק שלהם, שגורם בעזרת היפנוזה
לשכחה לטווח ארוך. במשך הפעולה של הנשק הקורבנות מרגישים שהם
בתוך חדר לבן, ממנו הם יוצאים אחרי כדקה בדרך כלשהי, וחוזרים
לעולם האמיתי, בלי כל הידע שרכשו בשמונה השנים האחרונות
שלהם."
"יש עוד משהו שאני צריך לדעת?" אני שואל בעצבנות.
"הם מפעילים את הנשק דרך לוויין מרוסיה, ואין לכם אפשרות לנטרל
אותו. אנא הישארו במחבוא עד שנטפל באיום."
"תודה." אני מנתק.
"בואו, נצא מכאן." אני פוקד על כל הנוכחים. "אם נישאר כאן הם
יגלו אותנו בסוף, ויחד אתנו את המעבדה. אני לא מוכן להסתכן
בזה. וחוץ מזה אנחנו חייבים להפיץ את השמועה, אני חושש שכל מי
שיודע על הרוסים, כולל האנשים הטובים במודיעין, נמצאים כרגע
תחת איום החדר הלבן. רק אם נעביר את המסר לאנשים הנכונים, או
לכמה שיותר מהם, יהיה סיכוי לנטרל אותו לפני שהרוסים יגיעו
לכולם."
אנחנו יוצאים מהמעבדה ונכנסים למכוניות המוחבאות בחורשה. אנחנו
מגיעים לכביש ונתקעים בפקק. אני מסתכל אחורה על אורי שמאחורי
ורואה אותו בוהה באוויר. אני שומע צליל גבוה וצורם
ורואה הבזק.
8
אני מתעורר בחדר לבן.
זו הפעם הראשונה |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.