הסתכלתי לו בעיניים ולא ראיתי כלום, אז הפנתי את מבטי לריצפה
המטונפת. ישבנו שנינו על המדרכה מתחת לבניין שלי. יותר משנתיים
שהוא, זה כל מה שיש לי בלב. והלב שלי רצה להתפוצץ מאהבה, עכשיו
הוא סתם רוצה להתפוצץ. "אני אוהב אותך" השפתיים שלו זזו,
והמילים יצאו מהפה שלו, אבל העיניים היו ריקות, חסרות משמעות,
כמו אוקיינוס שאיבד מעומקו ונהיה רדוד, וצבעו הכחול הפך סובב
לו בחוסר מעש סביב לאישון הבוהה. שנתיים של אהבה, של פרפרים
בבטן, של תשוקה. הייתי נרדמת כשהדבר האחרון שחשבתי עליו היה
הוא, והמגע שלו. היום אני נרדמת אחרי מחשבות של "למה אני פה?
האם יש לי משמעות?! אולי אני פשוט אתאבד וזהו..." זה לא שיש לי
נטיות התאבדותיות חס וחלילה, אבל אני מרגישה כאילו מי שהייתי
רוצה לפרוץ החוצה מהקליפה הקשה והבלוייה שלי, לפרוץ במחולות
ובשירה, ולעשות את כל השטויות שעשיתי אז. והקליפה הזו נמשכת אל
עיניו הכחולות הבוהקות ללא ניצוץ של חיים, רק בוהק מהשמש
הקופחת, ויחד איתו מתערבלת לתוך אוקיינוס החוסר משמעות. הרמתי
את מבטי אליו, באסרטיביות, "טוב לך איתי?" שאלתי. ידו ליטפה את
גבי, במגע קר ומיותר, "איך את שואלת אותי כזה דבר? אני אוהב
אותך יותר מהכל. בלעדייך לא יהיה לי כלום!" רציתי לצחוק לו
בפרצוף, תמיד אותה תשובה, תמיד אותו מגע, והעיניים עודן ריקות.
הוא המשיך - "אם את שואלת אותי כזה דבר, זה רק אומר שאת מרגישה
כאילו לא טוב לך איתי. רע לך." אוי, הוא גורם לי להתגלגל
מבפנים. רע לי! ודאי שרע לי. יש פה אהבה? כבר שנתיים ביחד,
אהבה ראשונה, אהבת נעורים. אבל אני כבר לא אותה הנערה,
התבגרתי. האם האהבה שלנו התעופפה כמו ציפור נודדת כשהגיעה
העונה לעזוב? אולי כל מה שנותר לנו, זו השיגרה. השיגרה שגורמת
לי להגיד "אני אוהבת אותך" בכזו אינסטינקטיביות, בלי טיפת רגש
אמיתי, או מחשבה מוקדמת. אולי הגיע הזמן לעזוב את קשר הפינג
פונג שלנו, נפרדים-חוזרים, נפרדים-חוזרים, ולהמשיך באמת כל אחד
לדרכו. התחלות חדשות. ללכת בשבילים שלא מוכרים לי, לנסות מחדש,
להתנסות. "אתה לא מרגיש שאנחנו משקרים לעצמנו?" פתאום ניצוץ של
חיים הגיח אל עיניו, וגבו התרומם במין קפיצה. כבר הרבה זמן שלא
ראיתי אותו חי כל כך, כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותו מרגיש. הוא
קם מהמדרכה ושערו הג'ינג'י התנופף ברוח. "מה שאני מרגיש... זה
שאת, משקרת לי!" קמתי גם אני, "משקרת לך? אני עונה לך. רע לי!
אין לנו כלום. הפכנו לזוג נשוי, ואנחנו רק בני 17!" אוי. ניסוח
ממש רע של המחשבות שלי. מכאן אין דרך חזרה. "זוג נשוי?! רגע,
זוג נשוי זה רע?" הרגעתי אותו "די, לא התכוונתי לזה. בוא,
תשב-" התיישבנו שוב על המדרכה. התנשקנו, נשיקה חסרת טעם, או
רגש. הניצוץ נעלם. הסתכלתי לו בעיניים ולא ראיתי כלום, אז
הפניתי את מבטי לריצפה המטונפת.