הברות לא מוטמעות, לא מותאמות מסתדרות בשורות דיס-קוהרנטיות
כחיילים חסרי משמעות
והסמל נעדר מאז מלחמת ההתשה.
פקידה פלוגתית צנועה וקולה נישא בבריזת הים, מנסה בשארית כוחה
לנתב את המילים למסלול התנהגותי ראוי אך לתווים רצון משל היו
עכברי המלין ומנהיגם הוא שגיונם.
עברו 21 ימי פרופיל מאז קיפד חייו המצטיין הפלוגתי וחרכי
עיזבונותיו ישוקמו עוד שישים יום ומעשהו בטל,
ציינה הפקידה הפלוגתית וניכר בה כי תמרות העשן היומיות לא
חודרות בחוטמה.
שני טירונים פוכרים זה אצבעותיו של זה ואגלי פיכחון מנצנצים על
כסות מבצרם הפרטי במקצב סתרים המתנגן ב repeat באוזני כל
הפלוגה 24/7.
התור לנשקיה מתקדם, החול בשעון מתהדק והאוויר החל משתנק,
ובהיכל שמאגד שניהם פירמידה מתהווה בנינוחות שמורה רק לה.
חייל אחרי חייל הם יוצאים מחדרו בטור כאשר נשקם דרוך ועל פניהם
נבוך החיוך : "שמאל... ימין... שמאל..." מלמולם נשבר עם הגלים
על המזח הסמוך, עיניהם זגוגיות חלולות ונשמתם פקעה ביום
גיוסם.
"קצין החימוש הפלוגתי יקבל אותך עכשיו" מלחששת הפקידה הפלוגתית
בין בליסת כריך לפלרטוט יומיומי עם ש"ג חסר עניין.
רגל רודפת רגל ונשיפה רודפת שאיפה,
להיות כמו כולם. אך!
החוזה בקיטבג הנישא על גבי מדי יום מזכיר לי מחדש כי אני חתום
קבע, לעד.
שאלות על מיכאל התחלפו בשאלות על סבתא מאניה ואימא דיפרסיה,
"אני מכיר את המשפחה היטב" הוא ציין ביובש בעוד אוזניו עסוקות
ברעש נקישת עט נובע מאוס בדף עמוס המשוכתב מחדש מעתה ועד
עולם.
"ניפגש בחודש הבא באותה שעה", עד שאחד משנינו ישתחרר מהחוזה,
השלמתי חרש את מחשבתו והשארתי תקוותי מאחורי הדלת הסגורה.
יריתי חיוך משופשף לש"ג ומסרתי צחוק מזויף לפקידה הפלוגתית,
בלעתי את גאוותי עם כוס מים, טענתי את נשקי ונצרתי את עצמי.

נכתב בבי"ח רמב"ם במחלקה הפסיכיאטרית במשכנה הזמני (כניסת
החוף השקט).