מר מילר ישב בחזיתו של מלון 'נשר'.

בשבועות האחרונים החל להיות מודע לכך שלא היה זה "מלון זול
ושקט" כפי שמונחות הנערות לומר על החור שבו גרו, אלא מלון
לשעה, אליו מביאות זונות את לקוחותיהן המחפשים פרטיות, מלון
לזוגות בוגדים. הדבר לא הפריע לו באמת, רק הרושם. איך שזה נראה
כשמספרים את זה. איך יוכל להביט לאנשים בעיניים ולומר- "אני גר
במלון קטן וזול, מלון 'נשר' "?

עתה הבין את המבטים בעיניה של פקידת הקבלה. כל הרומנטיקה
נגוזה.

הוא ניסה לבצע תרגיל קטן, שלמד מן המנטור שלו. הוא עצם את
עיניו, ניקה את מוחו, וניסה להפטר מכל הדעות הקדומות שלו על
עצמו ועל חייו.

ואז פקח את עיניו.

אל מול עיניו נגלה מפרץ חיפה. ארובות בתי הזיקוק העלו עשן כהה.
הוא הסיר את משקפיו וניקה אותם, כדי שיוכל להבחין ביתר חדות
ב"לבניות" של בתי הזיקוק. לאחר שבחן את ראייתו המשיך לסקור את
המפרץ.

הוא בחן את הקריות העמוסות, והבחין באזורים ירוקים בשוליהן.
הוא שם לב לראשונה לשדות בשפלה אשר מאחורי הקריות. הוא חשב על
כך שלו עמד גבוה יותר, היה רואה את יערות הכרמל. הוא סקר את קו
החוף, וגילה שמכיוון שהיום בהיר, הוא מסוגל לראות כמעט עד ראש
הנקרה, אבל גם לראות עד עכו הספיק לו.

אז הפנה את מבטו כלפי מטה, וראה קופסת סיגריות מעוכה ונייר
טואלט משומש. נעל שכלב כרסם. הוא לא הבין איך הגיע נייר טואלט
משומש לרחוב. מעל נייר הטואלט, בסדק שבין הבנין הסמוך לבן
התוספת האחרונה שהוספה לו (לפני כשלושים שנה), צמח צלף קוצני.
השיח פרח.

הוא ליטף את עלי הכותרת ואמר לעצמו: "איזה יום בהיר היום. שמי
מילר, ואני גר במלון קטן עם נוף".