"בואי להילחם איתנו, להשתתף", הוא אמר לי וניסה להמשיך בדרכו,
ניסיון נואש ואחרון לשכנע עוד אנשים שיצטרפו אליו, למצעד
הכתומים, להפגנה שלו, לחסום עוד איזה כביש ליד איילון. אמרתי
לו שאני לא מעוניינת, והוספתי "תודה" לסיום. ככה בשביל
הנימוס.
הוא הביט בי במין מבט כזה שאומר שהציניות תהרוג אותי בסוף
והלך.

באותו ערב ראיתי בחדשות את אותו בחור. צעיר, חמוד כזה, חובש
כיפה עם קול של ילד. הוא צעק על נהגים שלא עוצרים, על שוטרים
לובשי מדים ועל הכתבת המסכנה שרק ניסתה לספר לצופים בבית שמחר
יהיה נעים יותר ואחוזי הלחות ירדו. את שלו הוא אמר, מי שמע?
כנראה אף אחד. גם לישראלים נמאס באיזשהו שלב שמעכבים אותם על
הכביש.

שבוע אחר כך. שינקין. פגשתי בו שוב. הפעם הוא לא היה כל כך לבד
במערכה, הוא ישב במעגל גדול באמצע הרחוב, מעגל כתום-שחור,
עצוב, שקט, ברקע נשמעים מלמולי עצב וכאב, היו שם גם דמעות.
אנשים התגודדו צמוד צמוד, כחולים הפכו כתומים ולא
באידיאולוגיות, אלא ברגש. הבחור מלפני שבוע ראה אותי וחייך,
הרגשתי קצת לא נוח והסתובבתי ללכת אבל הוא קפץ לקראתי ואמר לי
להישאר.
אמרתי לו שזה בסדר, שהוא לא צריך להיות נחמד אליי, שאני מבינה
אבל עדיין אני בעד, פשוט גם לי קצת עצוב עכשיו. הוא עשה תנועה
של הושטת יד אבל לשנינו היה ברור שזה לא באמת, שאפילו דתי לייט
כמוהו לא ייגע בבחורה. ניגשתי והתיישבתי במעגל, שרתי שירים
והתרגשתי עם כולם.

בסוף הערב הלכתי הביתה עם הרגשה מוזרה, משהו בי אמר שיש עוד
תקוה, שאולי הסיכוי שהעם הזה יבין אחד את השני וישיר ביחד
שירים לנצח באמת קיים.
שאם אנשים, כחולים וכתומים ואפילו ירוקים, מסוגלים להרגיש כאב
של קמצוץ קטן מאיתנו, להתחבר באמת ובתמים לעצב של הדבר, ולא
משנה מהו אותו דבר. בלי אידיאולוגיות, רק שיתוף והרגשה של
ביחד. אם אנשים מסוגלים לשבת וליצור מעגל כל כך צבעוני אבל כל
כך יפה ותואם את הסביבה, אז אולי נצליח להגיע לאנשהו.

חייכתי לעצמי וניגבתי מהמצח את הזיעה התל אביבית האופיינית.
הלכתי גאה, הרגשתי שייכת והסתכלתי למעלה, לא כמאמינה אלא כאחת
שבאמת ובתמים מקווה שמישהו ישמור הלילה על כולם.




אוגוסט 2005, הנתקות.