פיה יפה יושבת על החומה הקרה.
היא מחכה לך...
חיוכה התמידי רגוע מתמיד. שפתיה הורודות מתוחות בקו ציורי על
פניה.
שמלתה הסגולה מתנופפת קלות ברוח השקטה, ומדגישה את קימוריה
הנשיים.
היא מחכה לך...
כנפיה הדקות והשבריריות מנופפות בלחש, שבקושי שומעים.
שערה החום והמתולתל אסוף, ועליו נמצא לקישוט חוט זהב מסולסל.
היא מחכה לך...
בינתיים היא מציירת פרפרים קטנים עם כנפיים דקות ושבריריות,
בדיוק כמו שלה.
היא מפריחה אותם לאוויר הפתוח, וחיוכה התמידי לא נס מפניה.
היא עדיין מחכה לך...
ואתה לא בא.
והיא מחכה לך.
היא מנסה לשבת בשקט ולצייר פרפרים. אך הפרפר הבא שלה יצא לגמרי
עקום, מרוב געגועים. והפרפרים היפים והשבריריים כבר לא כל כך
יפים. לאחד אין כנף, ולשני חסר המחוש.
היא רוצה לרוץ, לחבק אותך, אבל אתה לא שם.
"אולי הוא מאחר", היא חושבת, "אולי הוא נתקע בדרך, או אולי הוא
שכח איך להגיע או לאן..."
אך עמוק בפנים, היא יודעת שהיא משקרת לעצמה. אתה פשוט לא רצית
לבוא.
חיוכה התמידי מתחיל לסגת. הפרפרים כבר לא נראים כמו פרפרים,
אלא יותר כמו חלקי כנפיים. ידיה רועדות מרוב עצב, ודמעה אחת,
קטנה, זולגת על לחיה האדמדמה.
היא מחכה לך!
היא מהססת לרגע, מנגבת בגסות את הדמעה מפניה.
היא קמה.
פרפרים קטנים ודקים שבים אליה ומקיפים אותה, כאילו מנסים לעצור
את מהלכיה.
היא מסתכלת עליהם בעצב, ומושיטה את ידה.
חוט סגול וארוך נפלט מאצבעה, נחתך לחלקים קצרים ועוטף כל פרפר.
היא מקישה באצבעה והחוט מתהדק סביב הפרפרים שמנסים לברוח
מאחיזתו. נשמע קול פצפוץ, אבק פיות עף לכל עבר. היא מסתכלת על
החבילות הקטנות שמתעופפות סביבה, מתקרבות אליה ונכנסות אל גופה
כמו מחטים.
"אני מצטערת..." היא ממלמלת, אבל אף אחד לא שומע אותה.
חור שחור נפער מעליה. היא מסתכלת עליו, מנגבת עוד דמעה.
היא מרימה את ידיה הקטנות לעבר החור השחור. היא מתחילה לרחף
מעל החומה, נבלעת באותו חור אשר כעת נסגר ולא יפתח עוד לעולם.
היא חיכתה לך...