סיגלית הולכת אולי לא כדי לחזור. וכל החלונות פתוחים.
אני לא שומעת את המזגן, ממלמלת.
שושנה, שמתעקשת להיקרא שושנה במלרע ולא במלעיל, מצקצקת בטפיפות
לשון קטנות על החך.
היא אומרת בוקר טוב, סיגלית עונה 'צום קל',ללא מרכאות.
מקלפת את המילים מהקירות, טפט זר.
צועדת על פרקט.
ממהרת אל הפינה המעוקלת. המקוללת. זו שרותחת מזעם כל עת שהיא
עוברת. מבעבעת בחששות. נזילות, פחם, קיטור.
לבד, היא חושבת.


מחשבות הן כמו גוש שצריך לנתח.
מזוהם, מגורה ומטונף. דלוק.
זה לא הולך לשום מקום, ב'זה' היא מתייחסת לבדיות {יתכן שגם
מתייחסת ב'זה' לעצמה, בגוף שלישי וללא הטייה לנקבה. היא חושבת
שזה מיותר}.

היא מאיימת להשיב את הינוקא אל המקום ממנו הגיחה.
אבל זו ממשיכה לשחק ברופא ואחות עם עצמה.
היא תהרוג אותה היא תהרוג אותה. היא תהרוג אותה.
לא.
היא חושבת.

גלגלי עיניים.
לכולנו מידה זהה.

האם יתכן שנהר זורם דרך ביתנו?
בזרם אינסופי של תודעה.

נפשי שולחת בנפשה, ביד שהיא אסון אקולוגי.
ביד שלי סכין, ביד שלה עדשה דקה.
5 מ"מ של צדק.
אני מעוותת את המציאות כפי שלעולם לא תוכל לתפוס אותה.
תאמץ את רקותייך ברקבון של חללים ואדמה יבשה תלפף את ברכייך
בקול ניפוץ, עת תשבר נכונותך. עקב אחר עקב, קודקוד אחר קודקוד,
אני כולי כד חרס. כולך קול של חרש. קרטון גדול יכסה על הבתים
ומטוסים לא יפילו עוד פצצות של מרגמה.
היתכן?