ועכשיו, כשאנחנו רואים את המראות של המשפחות עוזבות את בתיהם,
חלקם בהסכמה כפויה וחלקם אחרי מאבק, אנחנו חייבים לשאול מספר
שאלות.
כן, הישיבה בעזה הייתה טעות. מהיום הראשון ועד האחרון שלה. לא
היה לישיבה זו שום סיכוי, צבאי, דמוגראפי, מוסרי. היה ברור
שיום אחד היא תסתיים וכמו כל סיום היה ברור, שזה יהיה עצוב
וכואב.
אבל כשזה קורה כעת, חשבון הנפש צריך להיות חריף ועמוק. המושג
מתנחלים מקבל משמעות קצת שונה, זה לא רק אנשים ששולטים במוסדות
המדינה ומחזיקים ממשלות בגרון, לא מדובר רק באנשים עם שיגעון
משיחי ליישב אזורים שאין להם סיכוי להיות בו רוב, ואין להם
רצון לנהוג באופן שוויוני והוגן כלפי התושבים שאינם בני דתם.
מדובר גם באנשים שבנו את חייהם, מפעל שלהם תרתי משמע, מתוך
אמונה שהוא יישאר על כנו כי המדינה ביקשה מהם ללכת לשם, כי
המדינה שמרה עליהם ופמפמה להם שישיבתם שם היא חזרה לציונות
האמיתית, זו שנאבדה בקניונים ובמותגים אמריקאיים שהשתלטו
עליה.
אותם אנשים שהיום מפונים מבתיהם צריכים לעשות אף הם חשבון נפש.
המציאות שינתה את פניה כמה פעמים בשביל המתנחלים באשר הם, והם
לא הסכימו לראות זאת או לקבל את זה.
פעם ראשונה, כאשר מנהיגם מנחם בגין הלך להסכם שלום עם מצרים
ופינה את כל יישובי סיני. לו היו מוכנים לראות מעבר לרצונם
המשיחי וחלומם הציוני, שהיה חלום של כולם, היו רואים שגם
ישיבתם ביש"ע היא בבחינת על תנאי. שיום יבוא ומנהיג אחר יילך
בדרכו של בגין ויפנה אותם משם.
בפעם השנייה המציאות שינתה את פניה באופן חד יותר. זה היה
ב-93', כאשר יצחק רבין חתם על הסכם עם אש"ף והכיר בארגון זה.
פינוי עזה ויריחו, ולאחר מכן אזורים נוספים ביהודה ושומרון,
היה אמור להדליק אצלם נורה אדומה, שאולי לא יוכלו לשבת שם לנצח
כפי שציפו. אמנם הם נאבקו כפי שהם הבינו בצדק, ונכון היה מאבקם
כי ההסכם היה מנוגד בתכלית לאמונתם, אבל לצד זה הם (יותר נכון
המנהיגים הפוליטיים והרוחניים שלהם) היו צריכים לומר בקול
ברור, שאם לא יציגו תוכנית מדינית, נורמאלית, שפויה, ולא כזאת
המדברת על קנטונים או טרנספר, אלא תוכנית שגם השמאל השפוי יוכל
לקבל, תוכנית המדברת על הכרה בשבר החלום, והשלמה עם המחיר שהם
יצטרכו לשלם, אולי הם היו יכולים להציל חלק גדול ממפעל
ההתיישבות שלהם, שהוא גם מפעל חייהם הפרטי. נכון, בתוכנית כזו
רצועת עזה הייתה מפונה, הרי אין מציאות אחרת שיכולה להתרחש,
אבל לפחות היו שומרים על אזורים ביהודה ושומרון, אזורים
שהישראלים היו יכולים לקבל אותם כחשובים לביטחון, אזורים חסרי
כיבוש נורא שהופך את ישראל ממדינה מוסרית למדינת אפרטהייד, שם
הציונות יכלה להמשיך להתקיים בדיוק כפי שחלמנו. אז גם השמאל
היה נאלץ להכיר בכך, שלא את הכול ניתן לקבל. הפלשתינים היו
נאלצים לחיות עם המחיר, אחרי הכול עדיף להם שלום חלקי עם ישראל
מלאה ולא שלום מלא עם חצי מעם ישראל. אבל במקום זה, העדיפו
המתנחלים להישאר מתנחלים, לשאת את התדמית הקשה, להפוך לנטל
כלכלי, ביטחוני ומוסרי על העם. ולהיאלץ יום אחד לראות את חלום
חייהם קורס. ברור היום, עם יציאת ישראל מעזה, שזה לא ייגמר
כאן, כל בר דעת יודע שאם הימין נאלץ לקבל ב-96' את הסכמי
אוסלו, כי המציאות קיבלה אותם, הרי שב-2005 ייאלץ הימין שרוצה
לשמור על שלטונו (או כדברי אנשי הימין, לחזור אל שלטון ימין
אמיתי) הוא ייאלץ לקבל את רצון העולם ורצון הישראלים לפנות
אזורים נוספים, ולהתכנס אל תוך גבולות מוכרים. מי שחשב שיוכל
להיות עיוור לעולם, גילה עיוורון מוחלט למציאות, אבל בכל פעם
הוא נאלץ לקבל את העובדה, שלא משנה אם עוצמים עיניים, או
מביטים במציאות בדרכים שונות, הרי שישנה רק מציאות אחת, והיא
לא יכולה להשתנות.
כן, שרון היה צריך לבקש מהם סליחה. סליחה על כך שהוא שלח אותם
כי אז ראה דברים לאחר שנים, ממקום אחר ראה דברים שונים. הוא
היה צריך לבקש סליחה כי הם הלכו אחריו, והוא דרס אותם בבת אחת,
בפיטורי שרים, בפיטורי רמטכ"ל וראש שב"כ שהתנגדו לתוכנית,
ובעיקר בכך שאת הדרך היחידה בה נתן להם פתחון פה הוא לא הסכים
לקבל. שרון מדבר רבות על הכרעה דמוקרטית שהתקבלה בכנסת ישראל,
והדבר הוא נכון, אך שרון נוהג כמו שודד בנק שמוסר את הכסף
לעניים ואחרי שנתפס הוא איננו מבין מה חטאו. בעוד השמאל הסתכל
על חלוקת הכסף לעניים, המתנחלים צעקו נגד השוד שנעשה.
שרון היה צריך לבקש סליחה. בדיוק כפי שהשמאל מצפה מהמתנחלים
לבקש סליחה (בקשה מוצדקת) על גזל הקרקעות, המים וחוסר המוסריות
כלפי הפלשתינים, כך שרון צריך לבקש סליחה על כך שבמשך שנים
המדינה נתנה להם אישור לגזל זה, ואחר כך קראה להם גנבים. הוא
עצמו, שביסס את הכיבוש בשטחים, קרא בישיבת הליכוד אחרי הצגת
התוכנית לכך שהכיבוש הוא רע, ומה אמור להרגיש מתנחל ששרון לפני
שנים קרא לו להתיישב למען הציונות ולמען ביסוס ההתיישבות
היהודית בארץ ישראל, כאשר כעת הוא הופך בעיני שרון עצמו לכובש
שכל האשמה נופלת עליו. לא רק מילים יפות, גם סליחה הייתה
מתבקשת.
גם השמאל צריך לעבור חשבון נפש עמוק. מי שבמשך שנים ראה את
המתנחלים בעיניים של אויב האומה, צריך להפנים את העובדה שמדובר
באנשים, ששייכים ברובם לקבוצות של טובי האנשים בארץ. מן המעטים
שעדיין מאמינים באדמה, בצבא, בציונות כפי שפעם ביטאה אותה
תנועת העבודה עצמה. מן המעטים שעדיין לא התקלקלו מקניוני ענק
ומאמירות על כלום. במקום לבחון במשך שנים מה מצבם של הפלשתינים
ברמאללה, היה נכון לשבת עם אותם מתנחלים וליצור איתם הסכמה על
פינוי שטחים, מתוך הכרה שעדיף להם ככה ולא בקריעה. השמאל שלח
חלק גדול מן המתנחלים אל מקום מושבם, הוא היה אחראי להכרה
במציאות באזור, וטוב שעשה כך והכיר בכך שיש להחזיר אותם אל
גבולות מדינת ישראל כפי שהם אמורים להיות. אבל אין זה אומר
שהוא צריך להתנהג בשמחה או בחוסר הזדהות לכאבם על עקירתם
מביתם. במשך שנים בנו אנשי השמאל מפעל חיים בקיבוצים ובמושבים,
וגם הם ראו אותו קורס מסיבות של מציאות משתנה, גם הם חיו במשך
שנים מידי הממשלה, שתמכה בהם כציונים האמיתיים שמיישבים ובונים
את הארץ. הכרה בכאבם והכרה בהיותם חלק מן המדינה לא היתה דבר
בלתי נמנע מצד השמאל.
השמאל, שהכיר בהסכם ז'נבה ובהסכם ביילין אבו-מאזן ובשיחות קמפ
דיוויד, שלא כל השטחים יימסרו לפלשתינים אלא בין 90 ל-92 אחוז
מהם, צריך היה להילחם לא רק על מסירת אותם שטחים אלא גם על
התיישבות ב-8 אחוזים שאמורים להישאר בשטחי ישראל. כי אין הם
שונים מהגליל והנגב, שהשמאל אוהב לעלות לדיון בכל פעם שהימין
מעלה את ההתנחלויות על ראש שמחתנו.
השמאל, שבכל נאום, מאמר או ספר יוצא נגד חוסר המוסריות שבו
פועלים בהתנהלות עם הפלשתינים; מי שבמשך שנים הפגין לצד
הפלשתינים (לעתים יותר ממה שהפלשתינים או הערבים עצמם הפגינו);
יצא נגד הממשלות השונות בגלל פגיעה בפלשתינים; זעק את הזעקה
הצודקת על הכאב שעוברים הפלשתינים בצד השני של הגבול, מתוך
אנושיות והכרה שאם ישראל חפצה חיים בפנים עליה להיות מוסרית גם
מעבר לגבולות 67' - אותו שמאל היה צריך לזעוק ולכאוב את הכאב
שנעשה למתנחלים בצעד זה. מהתעלמות רה"מ שרון מההפסד שלו במשאל
המתפקדים בליכוד עד ההתנהגות האלימה שלו בשם הדמוקרטיה ובשם
ההכרה בצעד ההיסטורי שהוא מבצע, במקום להצטרף לממשלתו, היה על
השמאל (מפלגת העבודה) לומר לו, שעליו להתפטר גם במחיר שהצעד לא
יתבצע. לא העובדה ששרון שינה את פניו אחרי הבחירות (אחרי שיצא
נגד מצנע שקרא לפנות את נצרים) אלא העובדה שהוא עשה זאת תוך
ריסוק כל צעד דמוקרטי ואנושי, כל צעד של ניקיון כפיים. במקום
זה העדיף השמאל לקבל את התוכנית, גם כי היא נראתה לו טובה, וגם
כי זה הניצחון הגדול של השמאל, ומה יותר טוב מניצחון שמאל
שמתבצע על ידי אב ההתנחלויות, אריאל שרון?
מי שמדבר גבוהה על אחדות ופיוס, ומי שאחראי לרצח רבין, לא
הפנים את הקרע בעם, ובמקום זה האשים מחנה שלם בלי אבחנה ברצח,
עומד היום ולא מוכן לקבל את העובדה שהאנשים המפונים מביתם הם
אלו שיום אחד יצטרכו להתגייס אל אותו צבא שפינה אותו, לקיים
הכרעות דמוקרטיות שלא התקיימו בעת הפינוי שלו, לקבל את המדינה
ומוסדותיה כי אם לא זאת מלכות הרי מה היא?
קשה לראות את המראות של הפינוי, קשה לשמוע את האנשים הצועקים
על החיילים, ואת אלו המדברים נגד הדגל ונגד המדינה שמבטאת
בעיני רבים מהם את צמיחת הגאולה, קשה לראות את הילדים שהשנים
שם גרמו להם להתבגר בעשרות שנים, ונדמה שהפינוי הזה הפך אותם
לזקנים הרבה יותר.
לא מדובר בחורבן ולא בשואה שנייה. אחרי הכול יש להם מדינה מעבר
לגבול, יש להם שם צבא, משטרה, מערכת חינוך, בריאות, רווחה, דבר
שלא היה ליהודי השואה מעבר לגטו. אלה שהיו בשואה יודעים שאולי
מצד אחד הם צריכים לכאוב את העובדה של הפינוי של יהודי על ידי
יהודי (לא שפינוי ערבי על ידי יהודי הוא נכון או צודק), אבל
מצד שני הם צריכים להיות גאים בכך שחיילים עושים זאת בדרך שבה
הם עושים זאת, שיש ממשלה בירושלים ולא משתלטים עליה אנשי צבא,
שיש בג"ץ שיכלו לפנות אליו (גם אם לא קיבל את דעתם), שיש
תקשורת שמשמיעה גם את קולם. איש לא יחשוב שבגרמניה הנאצית זה
היה ניתן להם. מי שנלחם נגד חיילים ושואל כיצד הם עושים פעולת
פינוי זו, רצוי שלא ישאל שאלה זו, כי על כל שאלה כזו צריכה
לבוא השאלה - כיצד מוכן חייל לחסום אישה זקנה במחסום בדרך
לביתה; מי ששואל איפה היו החיילים כשנפלו הפצמ"רים, רצוי
שיחפור בזיכרונו כמה חיילים שמרו עליו וכמה חיילים נהרגו בשביל
שהוא יוכל לפנות אל אותו חייל בשאלה זו, ועוד במקום הזה. מי
שצורח על חיילים ושואל איפה הדמוקרטיה, רצוי שיעצור שנייה
ויבין את הקשר בין השניים. כיצד הוא נעשה באותו רגע ממש.
הם יתפנו מעזה, יתחילו לאט לבנות את חייהם, בתקווה שהחלום
הציוני, אותו ניסו ליישם בשטחים לא להם, ימשיך לבעבע בתוכם גם
בישראל האמיתית. אחיהם מיהודה ושומרון יצטרכו ללמוד את השיעור,
ולהבין שהמציאות שהייתה מוכרת להם במשך 38 שנה, והביאה אסון
מוסרי על ישראל, עלולה לחדול מלהתקיים, ועליהם להכין את עצמם
לכך, לא במאבק ולא בהמשך העיוורון, אלא בהכרה ובהשלמה.
ובעוד זה קורה, השמאל הישראלי יצטרך לשאול את עצמו, האם הוא
באמת נושא את ערכי השמאל, של החירות, השוויון, הצדק והדמוקרטיה
או שערכים אלו טובים רק לשעות מסוימות וכלפי אנשים מסוימים.