הייתה התקופה שהיא הייתה מאוהבת בי, אני בטוח, או לפחות הייתי
בטוח. היו לנו רגעים רומנטיים, שלא במתכוון, כלומר, שהיא רצתה
אותי, ואני רציתי אותה. אבל משום-מה זה לא הסתדר, בעיקר
בגללי...
   הייתה פעם אחת בכיתה ז', בערך בתחילת השליש האחרון, או
בסוף השליש השני, שהיינו באוטובוס לחווה החקלאית, וישבנו אחד
אחרי השנייה, זאת אומרת, אני ישבתי לבד, והיא ישבה עם עוד
חברה, אני חושב שזו הייתה נועה, ובמהלך הנסיעה, כשאנחנו בערך
חצי קילומטר מהחווה, היא אומרת "ממש אין לי כוח לעקור עשבים"
אז אמרתי לה, במעין מבוכה שאני בדרך-כלל נבוך כשבנות אומרות לי
משהו כזה, אני לא כל-כך יודע למה אני נבוך, אז אני אומר "לא
נורא... זה ציון...", "כן" היא אומרת במעט ייאוש מאולץ, וגוחנת
מעל המושב לעברי, אני גם מתרומם מהמושב וקרב אליה, חשבתי קצת
באותו רגע על מה להגיד לה, אבל בינתיים הראשים שלנו מתקרבים
באיטיות אחד לעבר השני, אני חושב שהרגשתי את הלב שלה דופק, כי
היינו כל-כך קרובים, שנדמה שמקסימום דף נייר היה מצליח לעבור
בינינו, היא ספק מכווצת מעט את שפתיה הוורדרדות, מביטה בעיניי
עם עיניה הירוקות והעמוקות,שנינו מנותקים לכמה שניות מהמציאות,
ולא שומעים מאומה, ונדמה שבעוד רגע אנחנו נתנשק בסערה, שאיש לא
ישים לב אליה, ורק בני האתיופי ימשוך את תשומת לבם של הנוכחים
אלינו, חלק מהחבר'ה יגידו "הופה גוטה...." כמו שעושים
בדרך-כלל, וחלק ינסו למשוך אלינו את תשומת לבם של האחרים,
שממילא מביטים בנו... אבל אני, מביט בה, ממצמץ, חוזר למציאות,
מרחיק באיטיות את ראשי ואומר "לא נורא, את יכולה לבקש לעבוד
בפנים", והקסם חלף כלא היה, היא לא מנידה את ראשה, לוקח כמה
דקות, וההבעה על פניה נשארת אותה הבעה, והיא ממצמצת תוך שינוי
הבעת הפנים ואומרת "נראה, אם ירשו לי"...
   גם הייתה פעם שהרצוג (זה השם הפרטי שלו) עשה עם הכיתה
חזרות לטקס סוף השנה בפעם הראשונה, והיה צריך לבחור זוגות
שנראו לו מתאימים לריקוד. אבל כיוון שהכיתה נראתה ממש לא
להוטה, ואפילו התנגד לזה מעט, הוא עשה דווקא, ואמר לה (אתם
יודעים למי אני מתכוון) לבחור בן-זוג לריקוד איתה, היא, שהייתה
כמובן נבוכה, ואמרה שהיא סתם תבחר את הזוגות, יוסי וגלית, דן
ורוני... היא בחרה את כולם חוץ ממני, אבל כשהרצוג אמר לי לקום,
עשיתי כדבריו מיד, ובגלל שאני שקרן מצויין, ניסיתי להסוות את
זה שהיא בחרה בי בכוונה, אף-על-פי שכולם אמרו שהיא בחרה בי
בכוונה, היא התאמצה לבחור את כל הזוגות, ולא בחרה מישהו
לעצמה... רק את מי ש"נשאר"... היא לא התנגדה לזה בכל תוקף, רק
אמרה "לא" מהוסס והלכה איתי לשאול את הרצוג מה לעשות, הוא אמר
שאנחנו נהיה בקדמת הבמה והתחיל ללמד...
רקדנו נהדר, ושימשנו כדוגמה לכל הזוגות האחרים, היו קטעים
שהייתי צריך להרים אותה באוויר, הזוגות האחרים התנגדו בכל תוקף
לעשות זאת, אך לאחר שכנועים רבים מצידנו, שוכנעו גם הזוגות
האחרים, כך גם לגבי תנועות כמו כמעט חיבוק, אנחנו רקדנו
כדוגמה, והבנו מיד כל מה שהרצוג אמר. עד אותו יום, אותו יום
שהרצוג נסע למילואים של יומיים, והחליפו אותו שתי רקדניות
מצטיינות מי"א או י"ב, שבנוסף לריקוד שהוא חיבר, הן עשו המשך
עם עוד שיר שהיה מחובר לשיר הקודם, כיוון שהשינוי היה ממש לא
לרוחי, והריקוד איתה היה שיגרתי, אך מיוחד ומרטיט, נטשתי את
האולם בכעס, למורת רוחן של המדריכות והמורות. כשחזרתי לאחר כמה
דקות כדי להתנצל ולרקוד איתה, ראיתי אותה רוקדת כבר עם אייל,
שהיה איתי כבר ביסודי, אז ממש שנאתי אותו, אבל מאז שהוא בחטיבה
הוא התחיל להיות בנאדם טוב, אני לא כל-כך שנאתי אותו כשראיתי
אותו רוקד איתה, פשוט הלב שלי נשבר, ויצאתי משם בדמעות, איש לא
שם לב שנכנסתי, או שיצאתי, זה לא כל כך הזיז לי. גם לא הזיז לי
אם מישהו רואה שאני בוכה כמו ילד קטן, למרות שאני לא חושב
שמישהו ראה אותי, התהלכתי במקומות שאין בהם אנשים, אבל פחדתי
לבכות ליד המתפלחים, אלה שמעשנים מאחורי האולם ספורט, למרות
שאם הייתי מעוצבן וכועס אני מתאר לעצמי שאם מישהו רק היה אומר
לי מילה, הייתי מכניס בו אגרוף שיפיל אותו לרצפה, אבל באותם
רגעים הייתי פשוט עצוב ואומלל, ובמשך כמעט חצי שעה בכיתי ללא
הפסקה, למזלי היו שעתיים של חזרות, אז יכולתי להישאר על
המדרגות ולפלוט שיירי בכי אל האוויר הרועש. לאחר מכן חזרתי אל
האולם, ראיתי את כולם רוקדים, אז ישבתי בצד, מאחורי המחיצה
שבין הכניסה לאולם עצמו, עוד כמה היו שם, כי לא רצו לרקוד
מלכתחילה, לא שמתי לב אליהם, הראש שלי כאב וכל דקה בערך קמתי
לשתות. במופע רקדתי, עם טלי, לא כל-כך ידעתי את התנועות,
ניסיתי שלא להסתכל לעבר אייל שרוקד, כאב לי גם אחרי הריקוד.
    בכיתה ח' ה'יחסים' בינינו דעכו, היא הייתה קורנת אז,
ובערך חודש וחצי אחרי תחילת הלימודים, שלומי אמר לי, כשהיינו
לבד "נראה לי שהיא מאוהבת בי" "מי?" שאלתי, "אתה יודע מי" הוא
אמר, ומיד 'תיקן' את עצמו "אתה עדיין מאוהב בה?","יותר מתמיד"
אמרתי, הוא אמר את ה"סליחה אחי" הרגיל שלו, אני תמיד שנאתי
שהוא קורא לי ככה. הוגדרנו כחברים טובים, פחות או יותר, אבל
הוא תמיד היה עקשן בדברים של כבוד בשבילו, תמיד היה חייב להגיד
את המילה האחרונה, לתת את המכה האחרונה. יותר חזק, יותר פעמים,
מניאק, אגו מניאק. אבל לאט-לאט חששתי שהוא צודק, שהיא באמת
מתחילה להתאהב בו, לפני כן הם כמעט ולא דיברו, ולפתע הוא היה
שולח לה פתקים באמצע השיעור, מדבר איתה הרבה בהפסקות ואומר לי
"רואה, רואה איך אני מסדר לך אותה", וממרפק אותי, אני חושב
שהיא התלהבה רק בגלל הפלאפון החדש שלו, צבעוני, 40 "פולי",
אינטרנט, ולמעשה הם היו מדברים בעיקר על פלאפונים, והיא הייתה
בעיקר מתעסקת בפלאפון שלו, שומעת צלצולים, משחקת, והוא היה
ממשיך למרפק אותי ולהגיד "רואה איך אני מסדר לך אותה, תגיד
תודה", אני הייתי אומר לו בכל הזדמנות "אל תסדר לי אותה"
לפעמים אפילו בכעס, אבל הוא היה ממשיך. בכיתה ז' תמיד היו
קוראים לנו "מאוהבים" וכל שאר השטויות, השנה קוראים להם ככה,
מאור הערס תמיד היה אומר באמצע שיעור מדעים, כמו רב "אני רואה
אש!", כולם ידעו שהוא התכוון אליה ואל שלומי...
לקראת סוף השנה, כשהיו לנו חזרות בחוג הדרמה, למופע סוף השנה
בחוג, אני והיא היינו נשארים אחרי הלימודים ביום שלישי כדי
להתאמן על טקסטים שכתבתי למופע, ואז ללכת לחוג, בד"כ הילה מ-ח'
7 הייתה מצטרפת אלינו. פעם אחת שלומי היה איתנו, אחרי השיעור
האחרון, והיא ביקשה ממנו שיביא לה שקל וחצי, כי חסר לה, לצ'יפס
בקיוסק, אז הוא, שהיה מביא כל יום 20 ש"ח לבי"ס,הביא לה, אך
בחוג עצמו, נתבקשנו להכין קטע קצר שכולל מריבה והתפייסות, ורצה
האל, או יותר נכון, המורה, שנעשה ביחד את הקטע, והיא ביקשה (לא
המורה), ואפילו קצת התעקשה בנימוס שבקטע הפיוס, נתחבק, מה
שקרה. חישבתי זאת כאות מצידה, ונשמתי לרווחה. אך מסתבר שכנראה
שזה היה משהו רגעי, ולא יותר, כיוון שלקראת סוף השנה היא
ושלומי היו יותר ויותר ביחד, ובשבועיים האחרונים של הלימודים
הוא ניגש אליי, ואמר לי "אנחנו הולכים לים אחרי הלימודים"
כששאלתי מי, הוא הצביע עליה, ואפילו לא רמז שאבוא איתם, אך
כששאלתי אותה אם זה נכון, היא אמרה שזה לא נכון, מה שהסיר אבן
מעל ליבי, אך הותיר תחושה קלה של מועקה.
ככל שהקשר ביניהם התחזק, היא התדרדרה בהתנהגות, הגישה עבודות
מאוחר מהרגיל, ביחד איתו, קנתה הרבה יותר מהקיוסק, עם כספו של
שלומי, אך הקש ששבר את גב הגמל היה מספר ימים לפני סוף השנה,
היה זה יום חמישי, באותו יום סיימנו בשעה השביעית, בשעתיים
האחרונות היינו עם לאה, המורה הכיפית, המצחיקה. בשעתיים
האחרונות, שלומי והיא ישבו ביחד, באותו שולחן, והפריעו לא מעט
פעמים, לאה אמרה להם "סחתיין על הזיווג, אבל לא בשיעור שלי",
באותו רגע בכיתי מבפנים, וזלגה לי דמעה מבחוץ. גם במסיבת סוף
השנה בשיעור אומנות, המורה שאלה אותה אם שלומי חבר שלה, והיא
ענתה שלא, במבוכה.
מאז אותה התקופה,שנראה שהם היו ביחד, אני לא מפסיק להגיד לה
בליבי "הייתי צריך לרקוד איתך, הייתי צריך לרקוד איתך..."